Friday, November 27, 2009

הבלינג בלינג של הפיקסי


מאז איבדתי מגבעת עדינה מצמר לבן יפהפה שרכשתי ב-APC במכירה, הייתי בדיכאון. לא רק שמחירה היה מגוחך, אלא היא גם התאימה במיוחד למשקפי השמש שקניתי שם. לא הצלחתי לגייס כוחות למצוא כובע חדש. רציתי משהו יפה ומחמם, אבל לא התחשק לי להוציא על כך סכום אסטרונומי, וכל הכובעים הזולים שראיתי לא השתוו לאותו כובע אבוד.


כשרחלי סיפרה לי על חנות הכובעים של ברברה פיינמן באיסט וילג', שבה מכינים כובעים בעבודת יד בהזמנה, הבעתי הסתייגות. לא בא לי להוציא 200 דולר על כובע, אמרתי לה במבט נוגה. אבל יום אחד התנדבתי לעבור בחנות השוכנת לא רחוק מביתי "כדי לאסוף את הכובע של רחלי", כובע לבד רחב שוליים בצבע בורדו, שחזר מתיקון (ראו למטה). כשנכנסתי לחנות החסרתי פעימה. היו שם כובעים מדהימים מכל הסוגים - כובעי קלושה בסגנון לואיז ברוקס, כובעי פדורה בסגנון וינאי ופריזאי, כובעים רחבי שוליים בסגנון אינגריד ברגמן ועוד עשרות אחרים. היו לי חמש דקות, כי בדיוק הייתי בדרך לשיעור פילטיס ב-Body Evolution, אבל בכל זאת הצלחתי לאתר כובע קלושה שחור שמצא חן בעיני. למרות מידתו הקטנה הבטיחה לי ברברה בכבודה ובעצמה שאין בעיה להכין חדש במידה שלי. אבל היה מוקדם מכדי להתחייב.





חזרתי הביתה תחת השפעה. סיפרתי לבן זוגי בטון אגבי-צדקני על החנות, בעודי שוקדת על שטיפת כלים. "הייתי היום בחנות כובעים שלא תאמן, אבל זה ממש טירוף, כל כובע עולה 200 דולר ומעלה." הגשתי לו בירה צוננת, והמשכתי באיבוק המדפים. '"נו, ככה עולים כובעים", ענה. לא יכולתי לצפות לתשובה טובה מזו. "באמת?", שאלתי במתק שפתיים, וליתר ביטחון הוספתי בטון מתחנחן, "אבל הכובעים שאתה קנית ב-Outlier עלו 70" (למטה). "כן, אבל שלי הם לאופניים." אה, נכון. זינקתי לטלפון וצלצלתי לרחלי, וקבענו להיפגש בחנות של ברברה פיינמן למחרת אחה"צ.







למחרת, בוקר יום שבת שמשי, ישבנו ב-OST, בית הקפה האהוב עלי - לא רק שהקפה איכותי והלקוחות מתלבשים יפה, אלא שאפשר לשבת שם שעות עם הלפטופ מבלי שינדנדו לך להזמין. חבל רק שהפסיקו להרשות להכניס לשם כלבים. בביקורי האחרון עם הכלב פנה אלי אחד המוכרים בכינוי "מאם" והודיע לי שמאחר שהתקבלו הרבה תלונות לאחרונה מעתה והלאה אסור להכניס לשם כלבים. "התלוננו עליו??", שאלתי בתדהמה והצבעתי על כלבי, נזכרת בפעם ההיא שבה שלפתי קרציות מגופו לעיני אחת היושבות, או לחילופין בפעם שבה רחרח להנאתי קרואסון של אורח זעפן הישר מהצלחת. העובד הבטיח שלא התלוננו על הכלב שלי, אך משום מה חשדתי שהוא משקר, והבטחתי לעצמי לברר את הסוגייה לעומק. בעודי מעלעלת בעיתון, הציע בן זוגי ללכת למכירה בחנות האופניים Chari and Co. החמצתי את פני. מה יש לי לעשות במכירה שכזו? הלוא רק לאחרונה הצלחתי להדוף את האובססיה שלו לאופני הפיקסי - אופניים אימתניים שמחייבים את הרוכש לדווש כל הזמן - שניסה להדביק בה גם אותי. על האובססיה הזו עוד ארחיב את הדיבור - שיאה הקומי היה תאונה שבמסגרתה נקעתי את הרגל, וסיפקה לי תרוץ מושלם להפרד מהפיקסי ללא נקיפות מצפון. אבל אז הוא ציין שהחנות היא אחת היחידות שמוכרת בגדים של Outlier, חברה שמייצרת בגדי רכיבה מקסימים עם גזרות מושלמות, לצערי רק לגברים. הם גובים מכירים מטורפים כי הבגדים נעשים בעבודת יד, עמידים לגשם ולא מתקמטים. ובכלל, האופנה שהתפתחה סביב הפיקסי, אופניים יפים באופן יוצא דופן (ראו למטה), גם בגרסאות הפחות מוקפדות, היא מוצלחת במיוחד, אנטיתיזה לאופנה המכוערת של הלייקרה ונספחיה המקושרת בדרך כלל לרכיבת אופניים.








קפצתי על המציאה. שארי אנד קו (ראו למטה) מייבאים מוצרי פיקסי מיפן, והם נחשבים לבלינג בלינג של הפיקסי. בכניסה לחנות ניצבו פריטי Outlier, כולל הקפוצ'ון שחשקתי בו זה זמן רב, ב-10 אחוז הנחה. חחח, תודה רבה.אבל מלבדם היו עוד הרבה פרטים מקסימים: מעילים של פן פילד והמון כובעים מוצלחים. ואוו, תראי את הכובע הזה, הציע זוגי באגביות. היה זה כובע צמר מושלם בעבודת יד של פיפוסייקל בעל ניחוח וינטג'י צבאי, בול במידה שלי, רק 28 דולר (למטה). זנקתי מיד על המציאה, ללא היסוסים, בעוד בן זוגי משמיע קריאות עידוד נמרצות.


רק ביציאה מהחנות, בעוד בן זוגי שורק בהתלהבות, הבנתי: נפלתי בפח. כובע הקלושה של ברברה פיינמן יאלץ לחכות לחורף הבא.








Tuesday, November 17, 2009

מעיל הנסיכה


היה זה יום סגרירי, ובדיוק רכשתי
בברני'ז, לאחר לא מעט חיפושים, מעיל של דיאן פון פירסטנברג, ששורשיי הפולניים אינם מתירים לי לנקוב במחירו. זכיתי בו לאחר חודשים רבים של טענות ומאנות שהשמעתי באוזני בן זוגי מבוקר עד ליל, מאז העז לשוב יום אחד הביתה כשבאמתחתו ארבעה פריטים של רוברט גלר (Robert Geller), שרכש בשליש מחיר בסמפל סייל בשנה שעברה, והגיעו רק עתה. צמד המעילים המקסימים ששלף מהשקית - האחד מעיל מלחים מצמר כחול, ראו למטה בתמונות, והשני מכותנה עם קפוצ'ון) - עוררו בי פרץ רגשות מודחקים מחורף אשתקד, שבסופו מצאתי את עצמי עם מעיל בסגנון שמיכת פוך וז'קט בלתי לביש של הלמוט לאנג (על אודות פרשייה עגומה זו קראו כאן). אף על פי שבבית נערמו השקיות ונערכו מדידות חוזרות ונשנות של הסחורה הנוצצת, בן זוגי היה שקוע בניסיונות לעבוד עלי שלא מדובר בקנייה שערורייתית, מתוך חשש שאדרוש להשוות תנאים: "טוב, קניתי את זה בשליש מחיר, וחוץ מזה, אני בחיים לא אקנה עכשיו בגדים במאות דולרים. בניו יורק צריך לקנות רק בסיילים." אינטרסטינג.







כשהמעלות המשיכו לצנוח, תיבלתי את הטענות בפרצופים אבלים-חמצמצים, ולבסוף השגתי את מבוקשי: "תקני מה שאת רוצה, גם ז'קט וגם מעיל, רק תעזבי אותי בשקט." בן זוגי משך לכיוון רכישה ב-Barbour, המותג האנגלי הוותיק עם בגדי הקאנטרי הקלאסיים, אך עמדתי בפרץ, שכן נפשי חשקה במעיל צמר שחור נשי ואיכותי. כמו כן, התגנב חשד ללבי שמדובר בעצם ברכישה בשביל עצמו - זה זמן רב השתוקק לרכוש מעיל בברבור, אך לא הרשה לעצמו בעקבו פרשיית רוברט גלר.


החלטתי לרכז את חיפושיי בברני'ז משיקולי נוחות. הביקור הראשון בכלבו היוקרתי הניב שתי אופציות: מעיל פעמון של APC, ומעיל ארוך שחור של מארק ג'ייקובס, עם כפתורי זהב. אך מעיל הפעמון היה מעט רחב, ולזה של מארק ג'ייקובס היתה בעיה רצינית, שנתקלתי בה בעבר ללא פתרון. האקסטרה סמול נראה מדהים, אבל לא השאיר מקום לכלום מתחתיו מלבד סודר דקיק. ואילו הסמול היה טיפ טיפה גדול מדי. האם יהיה מוגזם לרכוש את שתי המידות גם יחד? לאחר סדרת מדידות סהרורית של הסמול והאקסטרה סמול לסירוגין מול אחת המראות הצדדיות - "שוד איי אופן א דרסינג רום פור יו??" שאלה אחת המוכרות בתמהון - נטשתי את זוג המעילים על אחד המדפים ונסתי מן המקום, חסרת כל יכולת להכריע.


ביקור בחנות של APC בסוהו, הפעם בלוויית רחלי, חברתי בעלת כושר ההחלטה המרשים, ומדידה חוזרת ונשנית של מעיל הפעמון אף הם לא הולידו קנייה. על אף התעקשותה שהמעיל מקסים, החשש שהוא משווה לי לוק של מורה יגעה בחורף, שנכנסת לכיתה כשעל כתפיה מונח ברישול מעיל צמר גדול מידות, צבר תאוצה. בביקור השני בברני'ז, שאליו גררתי גם את בן זוגי, הייתי נחושה להכריע. בעודו יושב הלום על ספת ההמתנה, כאבי בשעתו בעת מסעי קניות משפחתיים, סרקתי את קומות שבע ושמונה, שם מוצגת הסחורה האנושית יותר בברני'ז. בקומות האחרות יש כל מיני איב סאן לורנים וכריסטיאן דיורים בהון עתק שמפחיד להתקרב אליהם. אחת המוכרות, שהריחה ריח של טרף, התלוותה אלי. בדרך כלל אינני מתקשרת עם מוכרים, אך הייתי כבר מותשת. ראינו ביחד מעילים מקסימים של Rag and Bone ו-Acne, אבל אף אחד מהם לא היה מושלם. ברגע האחרון היא הגיחה עם "מעיל הנסיכה" של דיאן פון פירסטנברג - שחור וארוך, מצמר טוויל עם שורת כפתורים מזהב מלוכלך. מדדתי אותו בחוסר אמונה אך לפתע אורו עיניי. זה היה המעיל שחיפשתי. הוא היה בדיוק במידה שלי, צמוד במקומות הנכונים, אלגנטי אבל גם קצת זרוק (ראו למטה). בן זוגי הוזעק מספת ההמתנה, ולא נותרה לו ברירה אלא לשלוף את הכרטיס למרות המחיר חסר התקדים, שזיכה אותנו בשובר מתנה של 50 דולר.






בדיוק באותו הערב קבענו עם כ', אחד האנשים המקסימים שפגשתי בניו יורק - הומו מצרי-קנדי חובב אופנה, שעושה דוקטורט ב-NYU ואף על פי כן אינו מתאפיין בנוירוטיות עוכרת שמחה. הצטרפו אלינו עוד שני חברים הומואים שלו, שאף הם יודעים דבר או שניים על עיצוב ואופנה. בדרך לשם התרגשתי מעצם האפשרות להציג לראווה את הרכישה החדשה בפני יודעי דבר. אבל כשנכנסנו לדירה, לא נשמעו שום תגובות. התמהמהתי מעט, אך בסופו של דבר כמעט נשרפתי מהחימום, ונאלצתי להורידו.


הערב היה מהנה ביותר. היין פוגג מעט את המחשבות הטורדניות על אודות המעיל, השיחה קלחה, וצפינו ביחד ב-Chic Point, הוידאו המוצלח של שריף ואכד. לפתע אמר לי י': אגב, הג'ינס שלך מהמם. אכן, אמרתי בחוסר התלהבות, קניתי אותו בחורף שעבר ב-Pas de Deux. וגם הנעליים מהממות. כן, הן מאורבן אאוטפיטרס, עלו גרושים, המשכתי באדישות. אבל מה עם המעיל? חשבתי, חוזרת לרקום מזימות כיצד לשוב ולהציגו.


בסוף הערב, כשנפרדנו לשלום, לבשתי את המעיל בטקסיות. וואו, ממש קר בחוץ, הפטרתי, אני מקווה שהמעיל הזה מספיק מחמם. הרגע שחיכיתי לו הגיע. כל העיניים הופנו אל המעיל. אבל בדיוק באותו רגע שאל אותי כ': אגב, למה לא אישרת אותי בפייסבוק? ליבי החל להלום במהירות. הבנתי שבטעות חסמתי את הצעתו. בעבר, מסיבה עלומה כשלהי, שלחו לי עשרות בחורים מאיזור השבר הסורי אפריקאי הצעות חברות בפייסבוק. תחילה קיבלתי את כולן בהתלהבות, אך בשלב מסוים גיליתי שחלק מהאנשים הללו משויכים לקבוצות בסגנון I Hate Israel. לא יכולתי להרשות לעצמי להיות משויכת לקבוצות שכאלה, גם כי עבדתי על האתר של רופאים לזכויות אדם ועל עמוד הפייסבוק של הארגון, וגם בכלל, ולכן התחלתי לסנן שמות ערביים שלא היכרתי. כשכ' שלח לי הצעת חברות, לא שמתי לב שמדובר בו, והוא סורב מתוך הרגל. הייתי כה נבוכה כשהעלה את הסוגייה, שלאחר התנצלות ומלמולים חסרי פשר, זינקתי לעבר הדלת ויצאתי בבושת פנים, מותירה את אובססיית המעיל הרחק מאחור לטובת זו החדשה, לכל הפחות לעת עתה.


Saturday, November 14, 2009

Testing Yourself



אכן, נעדרתי מהשטח במשך זמן רב מכדי להתעלם מהעניין באלגנטיות. מלבד מטר של אובססיות שעסקתי בהן השכם והערב - ביניהן מכירת חיסול עצומה של המותג האהוב עלי APC (ראו כובע גשם ומשקפי שמש למטה); מבצע רכישת מעיל וזוג ז'קטים לקראת החורף, כולל ביקור בחנות הוינטג' המוצלחת INA ובחנות Refromation, שמשדרגת פרטי וינטג' בצורה מעניינת, פלוס מכירת הוינטג' הענקית השנתית (ראו כוסות למטה) - הייתי גם שקועה במספר קורסים שנרשמתי אליהם במטרה לפתור מספר אניגמות שהטרידו אותי מאז ומתמיד.







מאז שאני זוכרת את עצמי, הטרידה אותי השאלה מה ארצה לעשות עם חיי, ומעולם לא הגעתי לתשובה מספקת. אף על פי שהספקתי לעשות לא מעט דברים, ביניהם מספר תארים בתחום המבטיח "ספרות השוואתית", החרדה שאגמור כעוזרת בית חד הורית, שנאלצת לזרוק את ילדיה במעון של נעמ"ת בעודה מקרצפת רצפות, מסרבת להרפות. סוג החרדה הזה הוא כנראה עוד נוירוזה שמאפיינת אנשי אקדמיה - חברתי הטובה, שקיבלה כל אות הצטיינות אפשרי בתחום, אמרה לי שגם אחרי קבלת הדוקטורט היא עדיין בטוחה שביום מן הימים תאלץ למלצר להשלמת הכנסה. אבל כשלאחרונה שקלתי אילוף כלבים כאופציה רצינית לקריירה, החלטתי שאולי הגיע הזמן לפתור את הסוגייה הזו אחת ואחת ולתמיד, ונרשמתי למעין סדנה בשם Testing Yourself ב-NYU, שמטרתה לספק לאנשים מבולבלים מעט הכוונה בסוגיות אלה.


מסתבר שב-NYU יש מבחר מטורף של קורסים בבית ספר ללימודי המשך - סדנאות בכתיבת תסריטים וכתיבת ביוגרפיות, קורסים בעריכת סרטים דוקומנטאריים, וסדנאות בסגנון Speaking with Confidence ו-Pitch Yourself in 60 Seconds. גם בניו סקול יש מבחר קורסים לא רע, במיוחד בתחום Food Studies, ואת חלקם אפשר לעשות און ליין.


אף על פי שהייתי די נרגשת מ-Testing Yourself, הקורס שמתמקד בהכוונה מקצועית, התחלתי להרגיש חרדה קלה לקראת מועד התחלתו. למה אני צריכה בכלל לדוש בשאלות המתישות האלה? הלוא תמיד אוכל לחזור לעבוד כפיקולו. החרדה התעצמה עם תחילת השיעור הראשון, כשהמרצה נתנה לכיתה מעין משימת הכרות. היא ציירה טבלה על הלוח וחילקה אותה לחמישה טורים: "ילדות 0-12, נעורים 13-21, התבגרות 22-30, בגרות 31-40, והטור האחרון - 40 והלאה. כל אחד היה צריך לכתוב מה רצה לעשות בכל הגילאים האלה. מאז ומתמיד סלדתי ממשימות שנוחתות באופן מפתיע בפורום קבוצתי, שבהן צריך לחלוק מידע אינטימי עם האחרים. אבל המשימה הזאת היתה מסובכת במיוחד. לא היה לי מושג מה רציתי לעשות בכל הגילאים האלה, ובמיוחד לא ב-0-12. מילא, אם המרצה היתה נותנת את המשימה הביתה, והייתי יכולה לשקוד עליה עם אמי. אבל ככה, במפתיע? כל המשתתפים התחילו לכתוב במרץ, ורק אני בהיתי בדף. ליבי התחיל להלום בפראות. ניסיתי להציץ לדף של השכנה לידי. איזו משימה מטומטמת, לחשתי לה. מה הקשר לקורס בכלל?? אם אני הייתי המרצה, הייתי מחלקת אותנו לקבוצות קטנות, ונותנת לנו להציג משהו ביחד. אבל החרשנית הזאת הסתירה את הדף והמשיכה לכתוב במחברת שלה.


עד כמה שניסיתי להעלות איזה פרור מהשנים האלה, לא הצלחתי להיזכר בכלום. הדבר היחיד שזכרתי הוא סיפור שאמא שלי אוהבת לספר. כשהייתי קטנה, בערך בת 5, אהבתי ללכת לבריכה לבד עם ערימת ספרים, ולהעמיד פנים שאני קוראת, למרות שלא ידעתי לקרוא. הדבר היחיד שמרשים בסיפור הזה הוא שהלכתי לבריכה לבד. נזכרתי גם שאהבתי לשחק הקפות, אבל לא הצלחתי לפתח את זה לשום דבר.


אחרי ניסיון הצצה נוסף בדף של החרשנית - למרבה הפלצות הטור הימני היה כבר די מלא במיני מקצועות בכתב חנפני מסולסל: מורה, רקדנית, ארכיטקטית - החלטתי לנסות את מזלי עם 13-21. לפתע היתה לי הארה. נזכרתי שבגיל 16 רציתי להיות דוגמנית. השיא של הקריירה היה כשצלם פלמוני מעיתון "העיר" צילם אותי עם איזו מגבעת כעורה מתחת לבית של ההורים, בעוד אמי צופה במתרחש בחשש מהמרפסת. אבל בעצם אין סיכוי שאכתוב שמה דוגמנית. הם יחשבו שאני מפגרת. אם היה לי עוד משהו להוסיף, למשל רופאה, הייתי יכולה אולי לכתוב את זה. אבל לא היה לי כלום.


בזמן שמלאתי את הטורים הנותרים - שם היתה לי פחות בעיה - המרצה רצתה כבר להתחילֿ, וחיפשה מתנדבים. השתמשתי בטכניקה מוכרת, ששימשה אותי הרבה בימי התיכון: השפלתי את עיני, והעמדתי פנים שאני עדיין כותבת. למזלי, איזה מטורף התנדב. הוא התחיל להקריא מהטור הראשון רשימה ארוכה באופן מחשיד: "0-12: אסטרונאוט. איש פעלולים, צלם".


מרוב לחץ, לא הצלחתי להקשיב למה שהקריא, ונראה היה שאני לא היחידה. כל המשתתפים נראו מודאגים, מוחקים וכותבים מחדש כל מיני דברים במחברות שלהם. כבר חשבתי להמציא משהו וזהו, אבל אז שמעתי את המרצה שואלת את הכיתה "איזה קונטיניואיטי ניתן לראות בין השלבים השונים?" אוי ואבוי. צריך בנוסף לכל להראות גם המשכיות? את זה בחיים לא אצליח לייצר עכשיו. מיד נשלחתי לפער הלא ברור בין 13-21 לבין 22-30. ב-13-21 שרבטתי שרציתי להיות פסיכולוגית ורופאת שיניים בעקבות אבי, וב-22-30 עסקתי במיני מקצועות השייכים לתחום ההומאני, כגון ספרות השוואתית ותחום נהדר נוסף - עריכה. איך אני אסביר את הפער הזה? לפתע פילחה אותי שאלה שהצלחתי איכשהו להדחיק לאורך השנים: למה בכלל הלכתי ללמוד ספרות באוניברסיטה? הרי בתיכון בכלל הייתי במגמה ביולוגית, ולא זכור לי כלל שהייתי תולעת ספרים.


חוסר היכולת לענות על השאלות האלה זרק אותי להתקף פניקה די חמור. שקלתי לנוס מהמקום, אבל לפתע התרחש נס בסגנון הצלצול. ראיתי שנשארה רק רבע שעה עד סוף השיעור, והמשתתף הראשון עוד לא גמר לברבר. התור שלי בחיים לא יגיע. חחח. אאלץ לדחות את העניין לשיעור הבא.


עוד באותו לילה, לאחר שפיציתי את עצמי בדים סאם המעולים ב-Dim Sum Go Go (יש מבחר מדהים של דים סאם צמחוני, והטוב מכולם הוא במילוי פטרוזיליה) תפסתי את אמי בסקייפ. למרות שעדיין הייתה בשרעפיה, היא מייד ידעה להעריך את גודל הצרה. "אה, כן, איתך זו באמת בעיה." "נו באמת, אף פעם לא היו לי איזה שאיפות?" אמי פרצה בצחוק גדול. "לא. הדבר היחידי שרצית בגיל קטן זה להיות בן. את לא זוכרת שקינאת באחיך ורצית ללבוש תחתונים של בנים?" אוף, רק זה חסר לי. לופ מוחץ על אודות זהותי המינית. "אבל למה בכלל הלכתי ללמוד ספרות, את זוכרת? אלוהים". "טוב, את תמיד אהבת לקרוא". נשמתי לרווחה. בכל זאת היה איזה שביב להיאחז בו.


במהלך השבועות הבאים היה לי עוד המון זמן לחשוב על הסוגיה. המרצה, הסתבר, לימדה בקצב של צב, וכל פעם תורי נדחה לשיעור הבא. במהלך הזמן הזה נזכרתי שכשהייתי קטנה הערצתי את זמרת הילדים לילך גליקסמן, ורציתי לשיר כמוה בפסטיבל הילדים. מהרתי להוסיף "זמרת" לטור הראשון, שבו כבר היה כתוב: "wanted to be a boy". המציאה הזו כל כך הרגיעה אותי, שוויתרתי על הנסיון לייצר קוהרנטיות בטבלת חיי המקצועיים.


לבסוף, הגיע תורי. יש להודות שהתשתי את עצמי כל כך בעיסוק בנושא, שלמרבה התדהמה, מצאתי את עצמי מקריאה את הרשימה באדישות גמורה, ואפילו חושפת את סוגיית הדוגמנות בנונשלנטיות. בדיון שהתפתח סביב הרשימה שלי, מצאו המשתתפים, וגם המרצה, המון עקביות בין השלבים השונים מסיבות שונות ומשונות. הסתכלתי עליהם בתהמה. "כן, אצלך איט אול מייקס סנס", אמרה שכנתי בקנאה, "אצלי הכול מבורדק".