יא אללה, כל היום מחרבנים פה

כעת, בחודש החמישי להריון, דומני כי למרות כל האובססיות, הפרנויות והאמונות התפלות שאפיינו את החודשיים האחרונים, אין מנוס מלהכריז קבל עם ועדה. אכן, אני בהריון, מצב אובססיבי באופן מובהק מעצם היותו רווי בחוסר ודאות ודאגות פוטנציאליות. אמנם, ישנם שבועות ואפילו חודשים ידידותיים ואף מומלצים לאובסס; מרוב בחילה ועייפות, המוח נמצא במצב של טמטום חושים, ריק ממחשבות. אך בזמנים אחרים, וליתר דיוק בשבועות 11-22, בהם מתבצעות רוב הבדיקות החשובות, ההריון, בשילוב עם מה שקרוי מערכת הבריאות האמריקאית, בהחלט משתלט על כל חלקה טובה ודוחק לשוליים אובססיות אחרות, רבות וטובות. מכירות של ראג אנד בואן, דריל קיי, בארני'ז, מה לא הפסדתי. למזלי, לאחרונה התעוררתי מהקומה ברגע האחרון, בדיוק בזמן למכירה השנתית של סטיבן אלן ואודין.

למרות תופעות אלה, ואולי אף בזכותן, בחודשים אלה רשמתי לעצמי מספר נצחונות היסטורים. אכן, חוש הריח שלי בהחלט מפותח גם במצב לא הריוני. דומני כי הוא מפצה על יכולותיי הפגומות בתחום המוטורי והויזואלי. בן זוגי אוהב לומר שכל כניסה שלי למטבח מלווה מבחינתו במסור חשמלי שקשור לי על המצח ככובע מצחיה. אך מאז ההריון, המצב בהחלט הקצין. לא מזמן, במהלך מסיבה, העולם התגמד לפיות צוחנים של אנשים שעימם שוחחתי. "אתה הרחת את הפה שלה??" שאלתי אותו בלחש, נרעשת. "לא, רק את מריחה את זה", הוא ענה, ממשיך לפטפט עם הפה הרקוב. אולם רוב הזמן, סוגיית הריחות מתגלמת בעיקר בשתי אובססיות מרכזיות. האחת, המוכרת לעייפה משכבר הימים, הלוא היא הקומפוסט, ואילו השנייה היא ארגז החול של החתולות, והחרא שבתוכו.

בימים כתיקונם, לקחתי על עצמי את ניקוי ארגז החתולות ואת הטיפול במכונת הקומפוסט, לא מתוך טוב לב יוצא דופן, אלא מתוך תחושת דחיפות. בן זוגי הפך חסין לריח עם השנים. מבחינתו, ניתן להחליף החול לאחת לשבוע ותו לא. אך בניו יורק הארגז עומד בארון ליד דלת הכניסה, לא רחוק משולחן הכתיבה שלי, ומאז המעבר לדירה, הניחוח החל להתגנב לאפי ולעורר את חרוני. למזלי, בחנות החיות המצוינת Whiskers באיסט וילג' המליצו לי על חול משודרג, שבו כל איזור שחתולים משתינים או מחרבנים לתוכו הופך לגוש קל לאיסוף, וכן על סודה לשתייה ריחנית.

יום אחד, באחד השבועות הראשונים להריון, בעודי מנקה את ארגז החול בקצב רצחני - הניחוח מאז ההריון הפך קשה מנשוא - חדרה למוחי מחשבה שעוררה בי גלי צמרמורת. נזכרתי שיש משהו שקשור בחתולים שעשוי לאיים על העובר. רצתי לאינטרנט, מתעלמת מאזהרותיו החוזרות והנשנות של הרופא שלי - "אני מציע לך לא להסתכל ברשת בזמן ההריון, היא מלאה בשקרים ובהפחדות" - והתחלתי לחפש. עיני חשכו. מסתבר שבחרא של חתולים יכול להסתתר טפיל בשם טוקסופלזמה, שאם נדבקים בו בזמן ההריון יכולים לקרות דברים איומים ונוראים. בקושי הצלחתי לחכות עד הלילה, השעה שבה אמי מתעוררת. בשבע בבוקר שעון ישראל הרמתי את החוגה. "אמא, הערתי אותך?" "אני ממילא צריכה להתעורר, מה את מספרת?" שטחתי בפניה את הצרה. "טל, את תדבקי בזה רק אם תמרחי על עצמך חרא על פצע פתוח." גם הפסיכולוג הרגיע אותי. "תראי, עד כמה שאני יודע הסיכויים שתדבקי בזה הם אפסיים, זו מחלה של חתולי רחוב." בכל זאת, לא נרגעתי כמה ימים, ואמי ניגשה לעיין בספריה. מסקנותיה הפעם היו פחות חד משמעיות, והיא יעצה להטיל על בן זוגי את מלאכת איסוף החרא. מאוחר יותר, המורה לפילטיס והרופא יעצו לי אף הם להתרחק מארגז החול.

ימים אחדים לאחר מכן, חזרה על עצמה אותה האובססיה, רק הפעם סבבה סביב מכונת הקומפוסט הזכורה לטובה. לאחרונה המכונה החלה לקרוס, ולאחר הטלת הזבל לתוכה השתרר בבית ניחוח של מזבלה. מאז ההריון, בן זוגי ניסה להקל עלי בצורות שונות. הוא העלים עין במשך שבוע שבמהלכו מלאתי את הבית במעין תכשיר שמילא את הבית בריח "לימון" של שירותים ציבוריים. רכשנו ביחד סוגים שונים של קטורת ב-Dual Speciality, הסופר ההודי המצוין ברחוב שש והשדרה הראשונה. הסטטוס קוו העדין החזיק מעמד עד שיום אחד, הותקפתי על ידי מחשבה אובססיבית נוספת. מה עם כל החיידקים הרוחשים בתוך הזבל שאני מטילה לקומפוסט? האם אינם מסכנים את העובר? "למה את מתעסקת בזה בכלל?" פיהקה אמי מבעד לאפרכסת, "הרי זה שגעון שלו. שהוא יטפל בזה". באותו הערב, מונעת על ידי קוקטייל חריף של זעם והורמונים - קריזות ועצבים גבוהים אף הן סימפטום הריוני שכיח - הודעתי לבן זוגי שהוא יטפל במכונה ובחול מעתה והלאה. "ורק שתדע, אני לא רואה את עצמי מתעסקת בזה כשהילדה תיוולד. יש גבול. אם אתה רוצה, נעבור לגור ליד קומופוסט קהילתי".

לאט לאט, הפך עולמי צר כעולם החול והקומפוסט. במהלך היום, מצאתי את עצמי מהלכת בבית ומסננת לעצמי, "יא אללה, כל היום מחרבנים פה". מדי ערב, בעודו חוזר מותש מהעבודה, התייצבתי כרס"ר ליד ארגז החול והכרזתי בנוקשות באוזני בן זוגי על מסדר. הדבר הפך לדיבוק. לזכותי יאמר שבימים הראשונים לטירונות, בן זוגי עוד לא הפנים את רוע הגזרה, ונזקק לתזכורת. לעתים היה מתמרד ודוחה את המשימה ביום יומיים. אז, ניחוח בלתי נסבל התפשט בבית. יום אחד התפרץ, "אני לא יכול יותר עם המשטר הזה, מה יהיה כשיהיו ילדים, וחיתולים?? את לא תרפי. יהיו ארבעה נושאים שירוצו כל הזמן בלופ!!!" "אתה לא זוכר לבד, אני תמיד צריכה להזכיר לך", מלמלתי. אבל עד כמה שהריחות הטריפו את דעתי, ידעתי שיש צדק בדבריו. אכן, גם לטובתי כדאי שארפה מהעיסוק בריחות לטובת עיסוקים אחרים. החלטתי לא לדבר על הקומפוסט במשך מספר ימים, אף על פי שבמכונה החלה להתפתח סתימה קטלנית.

סבלתי בשקט במשך אותם ימים, מציתה קטורות בשלשות. הרחתי אדי צחנה, אך כבר לא ידעתי אם הם פרי דמיוני. ערב אחד, נכנסתי למטבח ומלמלתי לעצמי, "יש כאן ריח מסריח, מה קורה כאן?" בן זוגי בדיוק נכנס למטבח, אך נכונה לי הפתעה. "כן זה הקומפוסט, משהו לא בסדר". "גם אתה מריח???" נשמתי לרווחה. "כן, המכונה התקלקלה, אכלנו אותה".

היה זה היום המאושר בחיי. סוף סוף הגיע הרגע המיוחל, שבו אוכל לשוב ולבצע את אותה הפעולה הפשוטה אך האהובה כל כך - הורדת שקית זבל לפח. סוף סוף אפשר יהיה לנשום בבית. המכונה מתה. אך בעודי חוגגת על שקיות זבל, נכמרו לפתע רחמיי על בן זוגי. כשראיתי את פניו העגומות למראה השקיות המושלכות לפח, מצאתי את עצמי מבטיחה לבדוק אם יש מקומות שמקבלים זבל לקומפוסט שכונתי.

הסתבר שבשוק האיכרים של יוניון סקוור יש דוכן שמקבל זבל טרי. הבטחתי לבן זוגי לבדוק את הסוגייה. מה אכפת לי, אקח את פומה הכלב לטיול, אקנה איזו עגבניה אורגנית ב-7 דולר, אבדוק בהזדמנות אם יש מציאות בכולבו פיילינ'ס בייסמנט. יש דברים גרועים מאלה. המציאות עלתה על כל דמיון. בין דוכני הסחורה - הגיעה עונת האפונה המתוקה והדובדבנים - מצאתי דוכן עם מספר פחי אשפה המיועדים לקומפוסט. אשה גזוזת שיער בעלת מראה קשוח דיווחה כי הם נמצאים שם ארבעה ימים בשבוע. הראיתי לה את השקית. "מה אני אמורה לעשות עם זה?" שאלתי בחשש. רק שלא תכריח אותי לפתוח את השקית. היא לקחה את השקית ורוקנה אותה לפח, מסבירה לי את הנהלים. ומאז, פעמיים-שלוש בשבוע, אני יוצאת לטיול עם פומה, עושה כאילו אני שם בפעם הראשונה, זורקת עליה את שקית הזבל, וממשיכה בדרכי, שמחה וטובת לב.

Urgggg, you motherfucking doochebag

מאז ומתמיד היתה לי חולשה לשימוש בשפה ולאופני התנסחות. בעוד שאנשים שמתנסחים בצורה רהוטה, חכמה, נקייה ומקורית, ובו בזמן חפה מהתחכמויות, תמיד שבו את לבי, הרי שמצאתי את עצמי מתחלחלת ממאן דהו אשר השמיע התנסחות מתחכמת כזו או אחרת. זכור לי שהיכרתי פעם בחור שבתום יציאה משותפת קרקע אותי בכפולה: yalle, layla. אף על פי שאוזניי הצטלצלו, המשכתי לראותו גם לאחר הברכה חסרת התקדים. לזכותי ייאמר שהרומן לא נמשך זמן רב מדי.

אכן, ישנן מילים שאפילו אם קורט קוביין היה משתמש בהן לא היו ניצלות, כמו למשל בוקר (במקום בוקר טוב), לילה (במקום לילה טוב), יאלה ואלן (yalle, allen במקום אהלן ו-yalla). כשאהלן ויאללה, מילים שמקורן בערבית, הופכות לסגוליות, ל-allen ו-yalle, מוציאים מהם למעשה את כל המיץ, והופכים אותו למלים אשכנזיות-פולניות. זה כמו סבבי. ולגבי בוקר ואחותה לילה, למי יש כוח להתבדחויות בשעות הבוקר, או בלילה? גם ככה ברכות הן לפעמים דבר מעיק ומאולץ, אז למה להקשות עוד יותר על העניינים? גזר דינם של מלים ומשתמשים אחרים תלוי קונטקסט: אופי המשתמש, הנמען, אופן ההגייה וההקשר בהחלט משפיעים על לגיטימיות השימוש.

בצעירותי, אהבתי לייחס לעצמי המצאת מטבעות לשון, ולבחור את סובביי על פי יכולותיהם בתחום. זכור לי שבתיכון טענתי בתוקף, ביחד עם מי שהיתה אז חברתי הטובה, להטמעת השימוש ב"ברור" ו"הדבר הכי x". אכן, קשה לדמיין זאת, אבל בימים הרחוקים ההם זה היה אוונגרדי. כשראיתי את הפרק ב"תרגיע" שבו ריצ'ארד לואיס טען שהמציא את הביטוי ה-x מהגיהנום, הזדהיתי (מסתבר שהוא באמת ובתמים סבור שהוא המציא את הביטוי, ושבספר הציטוטים של ייל הביטוי רשום על שמו).

שרבוב מילים באנגלית בישראל הוא כמעט תמיד בלתי נסלח. זכור לי מלצר בקפה נחמה וחצי בתל אביב שלקח את הז'אנר לקצה. זה התחיל בכך שהיה מברך ב"היי, סיסטה" ושואל אם אנחנו רוצים את הבירה "דראפט", הכול במבטא אנגלי כבד מאוד. למרות זאת, לא ניכר היה ששלט בשפה. יום אחד, אמר לי שאני מזכירה לו את ג'סיקה לאנג'. לקח לי זמן להבין על מי הוא מדבר. בסופו של דבר הסתבר שהתכוון לג'סיקה לאנג. צהלתי מאושר מהמחמאה, אם כי ידעתי שאין בה ממש ("את מזכירה אותה בשנים המאוחרות שלה", נתן בן זוגי פרשנות משלו); כבר לא פנטזתי יותר על שדרוג מג'יימי לי קרטיס, לה אמרו לי שאני דומה בעבר (כולן למטה). בהמשך המלצר עבר פשוט לנהל את רוב השיחה באנגלית. אף על פי שבהתחלה התפלצנו מהתופעה, אני מוכרחה להודות שבהמשך התחבב עלינו אותו מלצר, וקיווינו בסתר ליבינו שהמשמרת שלו תיפול על הביקור שלנו. חיינו בציפייה לדבריו, מ"צ'ירז מייט" אחד למשנהו.

בניו יורק, כמובן, הסיטואציה שונה לחלוטין ודורשת היערכות גבוהה יותר. אף על פי שאין לי בעיה עם השפה האנגלית כלל וכלל, השימוש בשפה זרה בארץ זרה בהחלט גורם לבעיה תדמיתית מסוימת. עוד בשנות התשעים, בגלגולי הקודם בניו יורק, עמדתי על גודל הבעיה. חוסר השליטה בניואנסים של השפה ושל הסלנג גרם למשבר זהות חמור. במבט לאחור, אולי זה מה שהאיץ את האובססיה לבגדים להתפרץ. זכור לי גם השלב שבו החלטתי לחדול מהנסיון הפתטי לאמץ לעצמי מבטא אמריקאי. לפתע היתה לי הארה: אני מבזבזת 80 אחוז מהאנרגיות שלי על הקפדה על המבטא, אולי כאן טמונה הבעיה?! הרגעת המבטא הכאילו אמריקאי לטובת הגייה מעט ישראלית בהחלט גרמה לי להישמע בהרבה יותר קול, לפחות בעיני עצמי ובהשוואה ישראלים אחרים. בימים ההם, עבדתי בקפה יפה, בית קפה בבעלות ישראלית. הברמן אף הוא היה ישראלי, וכל משמרת בסופ"ש הייתי חוטפת צמרמורת. בשלב מסוים היה עליו להודיע שאין יותר בראנץ' למלצרים. אז הוא היה פורץ בתרועה שהחרידה אותי בכל פעם מחדש: Yo brunch is over, yo! . מה שהטריד אותי במיוחד היה המבטא הכבד שבו השתמש, חיקוי של הגייה של שחורים. יו, בארנץ' איז אאאאוובבבבה, יו.

כיום, עם המעבר לניו יורק, בעיית הזהות הכרוכה בשפה נראית לי פחות אקוטית. התקשורת המשמעותית נעשית ממילא בעברית או עם זרים. אולם עדיין, דומני כי ישנם גבולות שלא כדאי לחצות, במיוחד לא לישראלים בני יורק, במיוחד לא בתקשורת בין ישראלים. כך, נראה לי שרוב רובן של מילות הסלנג בעייתיות במידה רבה. ממילא השימוש בסלנג הוא עניין עדין, גם בעברית. ההצלחה שלו תלויה בכל כך הרבה גורמים, שכמעט שאין סכוי לשלוט בהם באנגלית. לרוב, סלנג באנגלית מפיו של ישראלי (ולעתים קרובות גם מטעם אמריקאי) ישמע מאומץ, צורם ולא טבעי. כך גם אנחות ואנקות למיניהן באמריקאית, כמו למשל urgggggg. גם דינם של קיצורים למיניהם חמור:

Congrats (congratulations)

LOL (laughing out loud)

Ridic (ridiculous)

Rad (radical)

Tnx (Thanks)

הרי הקיצורים מתאימים לאלה שהשימוש בשפה טבעי עבורם, ולא לאלה שבאים מהחוץ. מה רע במאזאל טוב? הלוא ממילא חצי מניו יורק היא יהודים.

אפשר בהחלט להבין אותם

בניו יורק ישנה תופעה שלא נתקלתי בה בתל אביב. אנשים נוטים לפתח רגשות עמוקים, נאמנות ומסירות עיוורת למסעדות ולבתי קפה, כאילו שייכים אלה לאביהם. עוד כשאחותי וביתה הגיעו לביקור, זכור לי ויכוח עם בן זוגי לפני שהזמנו מקום לכולנו במסעדה היפנית האהובה עלינו, קיו יה. "תראה, לא נראה לי שזה מתאים", אמרתי לו. "מה פתאום לא מתאים?" הוא התעקש, "הרי זו אחת המסעדות הכי טובות שהיינו בהן." "לא יודעת, אין שם בדרך כלל סושי וכאלה, ולא נראה לי שזה מתאים לילדה בת 16." "אז, מה, היא לא תוכל להנות מאוכל קצת יותר מיוחד?" בשלב זה כוחותיי אזלו לי ונכנעתי, אם כי הייתי סמוכה ובטוחה שבן זוגי, כמו גם בנות משפחתי, יחמיצו בסוף הערב את פרצופם, כל אחד ואחת וסיבותיו הוא. ואכן, אף על פי שהפולניות ניסו להסתיר את מורת רוחן, הרי שחשדותיי התאמתו למחרת, כאשר השכם בבוקר הציע לי אבי בסקייפ כיודע דבר, "אולי תקחי אותן למסעדות יותר עממיות."

כל עוד הדבר נגע לבן זוגי בלבד, ייחסתי את העניין באופן חלקי לפרפקציוניזם שלו ולעקשנותו - הן לא שמו לב בכלל לניואנסים ולעידון של המקום, הוא התלונן בסוף הערב - ונמנעתי מהסקת מסקנות מרחיקות לכת בדבר קיומה של תופעה אנושית גורפת. אך אירועי יום ראשון הובילו לשינוי בהשקפתי. קבענו עם חברתי האוסטרית ובן זוגה בבית הקפה האהוב עליהם, Tarallucci E Vino. גם אני די מסמפטת את המקום. יש שם סנדוויצ'ים וקפה לא רעים, ואווירה נעימה. אבל בעיקר, חביבים עלי השירותים במקום, שמהווים מקום מקלט בשעות חרום. המכולת הקבועה שלנו, Commodities Natural Market, ממש צמודה לבית הקפה, ומדי פעם אני נראית נוטשת את העגלה לפתע פתאום, מסננת לעבר הקופאית, "אני יכולה להשאיר את זה כאן? כבר אחזור", ורצה לבית הקפה הסמוך. מצד שני, בן זוגי פחות מסמפט את המקום - סתם מקום משעמם, הכול שם זה מוצרלה עם מוצרלה, הוא בדרך כלל טוען. בדרך החוצה הוא הציע לקחת איתנו את יוגלן הכלב. מזג האוויר היה הפכפך, רגע חם ורגע קר, ועם הכלב אפשר לשבת רק בחוץ. איפשהו במעמקי תודעתי קישרתי בין לקיחת הכלב לחוסר אהדתו למקום, אך בסופו של דבר החלטנו לקחת את הסיכון.

הגעתי לקפה מספר דקות אחרי בן זוגי, וראיתי אותו במרחק עומד בחוץ ומצלצל. הרגשתי בעצבים קלים באוויר. "לא יודע, אני מצלצל אליהם והם לא עונים, הם יושבים בפנים". נכנסתי וקראתי לחברתי ובן זוגה החוצה - אה, הבאתם את הכלב? היא ציינה ביובש - והתיישבנו בשולחן לארבעה, מנסים לתפוס את קרני השמש האחרונות. חיכינו במשך דקות ארוכות למלצרים, אך אלה בוששו לבוא, כמו גם הסנדוויץ' של חברתי, שהוזמן לפני עידן ועידים עוד בחמימות של בית הקפה. החלטתי לעשות מעשה, ונכנסתי פנימה. "הי, אנחנו יושבים בחוץ כבר חצי שעה, נוכל לקבל שם שירות או לא?". "כן, אנחנו כבר נגיע." שבתי החוצה ודיווחתי באגביות על השיחה. "אוי לא, אמרת להם את זה?" נבהלה חברתי, "אוי ואבוי, זה המקום היחידי שיש בו קפה טוב בעיר." כעבור רבע שעה נוספת, שוב השתרכתי פנימה. "ומה עם הסנדוויץ שהחברים הזמינו? בדרך?" "תראי," ענו לי המלצרים, "זה אשמתם שהם עברו החוצה. הם הזמינו את הסנדוויץ' בפנים." מרוב הלם, לא הצלחתי לענות, וחזרתי החוצה, אבל שם ציפתה לי הפתעה גדולה יותר. "אוי לא, אסור לנו לבוא איתכם לכאן יותר. "אבל מה הבעיה עם זה שעברנו החוצה?" מלמלתי בהשתאות. "תראי, אני מבינה אותם," היא הפליגה בהסברים במבט אטום, "זה לא מעניין אותם שיש לכם כלב. הם רק רוצים שהכול יעבוד כמו שצריך. מבחינתם, זה לא נוח שבאתם עם כלב."

המשכנו להמתין והחשש החל לקנן בי: השולחן שלנו מוחרם. כעבור כרבע שעה, הגיעה סוף סוף המלצרית לקחת הזמנה; סנדוויץ בשבילי, ותה ירוק לבן זוגי. התה הגיע אחרי חצי שעה של המתנה. "אני לא יכול לשתות את זה, זה חזק מדי, זה עמד שעות בפנים עד שהיא הביאה את זה", ירה בן זוגי תוך כדי התבוננות בצבע התה. "אני מצטער," הוא אמר למלצרית, "אני לא יכול לשתות את זה." אוי לא, חשבתי לעצמי, הוא באמת חייב להחזיר את זה? זה כבר באמת מוגזם. "אני אברר בפנים", אמרה המלצרית, הותירה את התה על השולחן, והלכה לדרכה. פרצתי בצחוק גדול מרוב מבוכה, ואילו בן זוגי החווה לעברה בסתר אצבע משולשת. הבטתי אחורה לעבר המלצרית, ולפתע שמעתי אותה מסננת לעברינו, "תודה רבה", בעודה מנגבת את אחד השולחנות. "אני לא מאמינה, היא ראתה אותך!" קראתי בחרדה. אולם בן זוגי, שישב עם הפנים אליה, ציין שגבה היה מופנה אליו ושהיא ממש לא ראתה את התנועה המגונה, אלא הגיבה לצחוקי המתגלגל. את הרבע שעה הבאה העברתי בראש מושפל ובזריקת חיוכים מתנצלים כלפי חברינו, בעוד בן זוגי הולך ומתחמם. לפתע החל לשאוג "למה את מגחכת ככה עלי!! מותר לי להחזיר את התה! זה נהיה רעיל כשזה חזק". "איך זה קשור אלייייי?" יללתי, "מה אני עשיתי!" אוף, איזה פדיחות, מה הוא צורח עלי לידם?? אני כבר אראה לו מה זה, חשבתי לעצמי, מתפוצצת מעצבים. אולם, בסתר לבי ידעתי שבעצם נעלב על שכרתתי ברית נסתרת עם חברינו והמקום בהתנגדותי להחזרת התה.

חיסלתי את הסנדוויץ במהירות, כשברקע התנהלה שיחה מתוחה, והזמנו חשבון. נפרדנו מחברינו כשבחוץ כבר החלו לנשב רוחות חזקות.

לאחר התכתשות קצרה בדרך הביתה, הצלחנו איכשהו להבין אחד את השני, וסגרנו גם שלא אקח אותו לשם לעולמים. בן זוגי קיטר על ההתנהגות הקורבנית של חברינו אל מול נציגי בית הקפה. נאלצתי להזכיר לו איך התביישנו כשקרוב משפחה שלו העז להזמין בקיו יה אדממה. תראה, אני יכולה להבין אותם, אנשים מפתחים כאן רגשות לא הגיוניים למקומות. אין מה לעשות.

'סלסלת הפירות: פרק ב

נו, היו תגובות לבלוג?" שאלה אמי מספר ימים לאחר שהעליתי את הפוסט הקודם, שגולל את סיפורה של סלסלת הפירות שקיבלה לכבוד יום הולדתה מקסם הפרי. אכן, עברנו כברת דרך ארוכה, אני ואמי, מאז הימים בהם תהתה למה לכל הרוחות יש בכלל צורך בבלוג הזה. יש להבהיר: בימים כתיקונם, אין סיכוי להתחרות באמי בעניין ובתמיכה שהיא משלחת בילדיה. במגרה בסלון בית הוריי, למשל, מצאתי בביקורי האחרון מתחת לערימת עותקים של כל פרקי "המשרד", הקומיקס השבועי של אחי, תצלום שער של עיתון "ידיעות אחרונות", המתעד בדיעבד את רגעיו האחרונים של אהוד מנור בקרב חבורה צוהלת. אחי נראה בתצלום מחייך חיוך משונה.

אבל במקרה הספציפי של הפורמט האינטרנטי היו לה, איך לומר, השגות מסוימות. "בשביל מה את מפרסמת את זה? מי יקרא את זה?" שאלה אותי יום אחד. מממממ, תודה. "לא, אני מתכוונת, כל השיטוט הזה באינטרנט מבזבז מלא זמן. למי שאין מה לעשות, זה בסדר. אבל את יודעת כמה אני אוהבת לקרוא ולשמוע מוסיקה. ברגע שמתחילים להסתכל במשהו זה אין סופי". האמת, יש דברים בגו. לכן, לא ממש נעלבתי כאשר לאחר כמה חודשי פעילות של הבלוג שאלה אותי איך נכנסים אליו. "תשלחי לי את הלינק לסקייפ," היא פקדה עלי בטון יגע. היה זה בעיצומה של שיחת וידאו עימה ועם אבי בסקייפ. תעשי חיפוש על שם הבלוג בגוגל, השבתי. יש גבול. "איך קוראים לזה?" היא שאלה. אבי הפגין ידע: "מה הבעיה, תלחצי ניו יורק סיטי אובססיב compoolsive!".

כיום, המילה "כתבה" כבר הוחלפה ברוך השם ב"בלוג" (אם כי עדיין ארוכה הדרך ל"פוסט"), ואמי אפילו זיכתה את הקישור בפייסבוק לפוסט שעסק בה בלייק. עדנה אסיף לייקס איט. "נו, אז היו תגובות", היא שאלה אותי כעבור כמה ימים. דקות אחדות לפני כן ראיתי שאדם בשם שלומי דניאל מקסם הפרי הגיב על הפוסט תגובה משעשעת למדי. התגובה נראתה כמו קאט אנד פייסט מאיזה ברושור של החברה ולא כללה שום התייחסות עניינית לביקורתה של אמי: "אלפי לקוחות מרוצים משירותיה של חברת קסם הפרי המספקת פירות באיכות יצוא. מכתבי התודה שאנו מקבלים לא משאירים מקום לספק ומוכיחים כי סלסלת הפירות הנה מתנה מושלמת. מוזמנים להיווכח כי סלסלת הפירות של קסם הפרי היא סלסלה טעימה ובריאה".

"אוי לא, לא נעים לי", נאנחה אמי כשסיפרתי לה על תגובתו של שלומי דניאל. מסתבר שאמי צלצלה יומיים לפני כן לקסם הפרי כדי להזמין את החבילה הנוספת שחיכתה לה שם. היא ביקשה הפעם רק את הפירות שרצתה. "הם יצאו מגדרם כדי שאני אהיה מרוצה הפעם. הם אמרו שהם רוצים שאני אהיה מרוצה, ובנו איתי את הסלסלה שאני רציתי. הם צלצלו למחרת עוד פעם כדי לוודא אילו פירות רציתי. " נו, את רואה, אמרתי. הם קראו והפנימו".

חיכינו בסקרנות לסלסלה הבאה, שהוזמנה כקינוח לארוחת יום ההולדת של אחי. הפעם, שמחנו כולנו לגלות שלא היו בה תמרים כלל וכלל, ולעומת זאת הרבה יותר מהפירות המעניינים, בדיוק כפי שביקשה אמי (למטה דרך הסקייפ). עד כדי כך שהותירה את כולם מרוצים. כמעט. "תראי, עדיין הערך המוסף של הפירות הוא 50 שקל. אולי 70 שקל. והחבילה עולה 250 שקל. אבל טוב, זה מתנה, אז לא חושבים על זה."

סיפורה של סלסלת פירות

ביום הולדת 70 של אמי, שלכבודו הגעתי לביקור בתל אביב, שגרו אליה אחיי משלוח פירות מ"קסם הפרי". מדובר בחברה שמייצרת סלסלות פירות פרוסים "לרגעים קסומים", הכוללות פרות טריים טרופיים חתוכים, ועוד מיני תפנוקים בריאים באופן יחסי. בתמימותם, סברו אחיי שלמשלוח פירות סקסיים יש יתרון על משלוח של פרחים, שאמי בדרך כלל אינה אוהבת. "אל תשלחו לי פרחים", היא מתרה כל שנה לקראת יום ההולדת, "זה מסריח." לעתים היא גם מוסיפה בקשה נוספת: "ואל תקנו לי מתנה. אני לא צריכה כלום, באמת." כאשר נרכשות מתנות גדולות במיוחד, היא מקבלת אותן בקריאות, "יא אללה, מי שילם על זה?", בפנים מכורכמות.

עם קבלתה של החבילה הענקית, נראה היה שהרעיון דווקא הצליח. "הסלסלה עושה רושם יוצא מן הכלל", דיווחה לי אמי בטלפון טראנסטאטלנטי, ערב נסיעתי. הסלסלה כללה מבחר רב של פירות מוכנים לאכילה - תות שדה, קרמבולה, שסק, סברס, פסיפלורה, כדורי אבטיח, קוקוס, ענבים, מלון ואננס - וכן תמרים, תמרים ממולאים באגוזי מלך, ותאנים ממולאות בשקדים. אבל כאשר נחתתי בבית הורי, מצב העניינים כבר קיבל תפנית.

הסלסלה, ששיירים קלושים ממנה רבצו במקרר, עברה דקונסטרוקציה מאז יום אתמול. כל פרי זכה לציון בהתאם לכמות שבו סופק, למידת בשלותו ולמרקמו, ודיאלוג טלפוני מתוח עם אנשי החברה כבר היה בעיצומו. פרצי ההתלהבות ההתחלתיים החלו להתחלף לאט לאט, אבל בטוח, בביקורת בלתי מתפשרת. אבל כמו כל אובססיה, גם זו היתה נעוצה בגרעין של אמת. "תראי", הציגה אמי את תורתה, "האבטיח היה מצוין. היתה בערך כמות של פלח בצורת עיגולים קטנים, כמו של גלידה. גם הסברס - היו ארבעה - והפסיפלורה היו מצוינים. אבל השסק לא היה בשל, וגם היו רק ארבעה. הקוקוס היה חתוך לחתיכות מאוד דקות וקשות כמו קרש ובטעם של קרש. הקרבמולה בסדר, אבל אני פשוט לא כל כך אוהבת קרמבולה. הם נתנו המון תמרים וענבים אבל זאת לא בעיה בשבילם, אלה הרי פירות זולים."

אמי לא נשארה חייבת. כשקיבלה טלפון מאחד מעובדי החברה - "הוא אמר שהם תמיד מצלצלים לשאול איך הסלסלה", סיפרה לי בטון ספקני מאוחר יותר - הקפידה לשטוח בפניו את ביקורתה. בדיוק כאשר חשבה שהשיבה לקסם הפרי מנה אחת אפיים, הסתבר שאלה שלפו מהכובע בשורת איוב ששוב טרפה את הקלפים. שומו שמים, התברר שמחכה לאמי משלוח נוסף של סלסלה זהה! ולא רק זה: המוענת היתה דמות מפורסמת שאינה קשורה לאמי בשום צורה. "לא יכול להיות", פסקה אמי, "זו טעות". "אבל זה מה שקיבלנו", מלמל האיש בחוסר אונים. טענות הושמעו לכאן ולכאן, אבל ברגע האחרון היתה לאמי הארה. קרובי משפחה מחו"ל המקושרים לגברת המפורסמת הם ששלחו את המשלוח באמצעותה! "אוי לא, אל תעשה לי את זה", התחננה אמי, "מספיקה לי סלסלה אחת". לאחר דיונים מרתוניים, נסגר שהמשלוח ישלח במועד אחר, ככל הנראה ביומולדת של אחי, שחל באותו שבוע.

למחרת, הופתעתי לגלות שקסם הפרי שוב היו על הקו. הפעם אמי היא זו שיזמה את השיחה, וכעת היא כבר כעסה. בסלסלה נמצאו ממצאים מרשיע: שתי צנצנות שהכילו מעין רוטב פרות, ולא היה כתוב עליהן דבר. "תראי", אמרה אמי לבחורה המנומנמת שענתה לה בקסם הפרי, "אני לא מכניסה לפה שום דבר בלתי מזוהה. אסור לי לאכול סוכר". מיותר לציין שלאמי דווקא מותר לאכול סוכר. הבחורה לא ידעה מה מכילות הצנצנות החשודות, והבטיחה לחזור לאמי עם תשובה מוסמכת. מאוחר יותר צלצלה לבשר שהצנצנות מכילות סוכר, אם כי לא ברור מה יש בהן מעבר לכך. בשלב זה ידעתי שדינם של קסם הפרי נגזר לעולמים.

נוכח שלל הכשלים הנ"ל, אמי הגיעה למסקנה נחרצת: יש להחליף את סלסלת הפירות הנוספת בבקבוק יין איכותי. היד שוב הושטה אל החוגה. אבל גם כאן נכונה לאמי הפתעה. כששאלה אילו יינות מחזיקים קסם הפרי, ענתה אותה הבחורה: יש לנו כל מיני, מרלו, סוביניון בלאן, קברנה. "ללללאאא, התכוונתי איזה יקבים!!!" "מממ, רק רגע, אני אברר". וכעבור מספר דקות: "יקב יתיר, קריית ארבע". אלוהים, אז גם יין המתנחלים אינו בא בחשבון, חשבה לה אמי בייאוש. בניסיון אחרון, היא החליטה בכל זאת לשאול באילו שמפניות הם מחזיקים. "סוג כלשהו שמפניה ספרדית", ענתה הבחורה. אבי, שישב עם אמי במטבח באותה שעה, הקים קול זעקה. "כל בר דעת יודע ששמפנייה זה צרפתי. מה שיש להם זה קאווה!!!".

אז מה תעשי עם החבילה הנוספת, שאלתי את אמי בסוף היום, מביטה בתמרים המסכנים שנחו להם בדד על צלחת הפירות החבוטה. "ביין שלהם אני לא נוגעת. אם הם יסכימו לארוז לי רק את הפירות שאני מבקשת - פסיפלורה, סברס, אבטיח - אקח עוד חבילה. אם לא אני ממש לא יודעת מה אעשה. כואב הלב שהלכו מאתיים חמישים שקל על סברס ואבטיח". 

מכונת האימה

אכן, דומני כי הגיע העת לספר את סיפורה של מכונת הקומפוסט, אותה מכונה מקוללת שממררת את חיי. תחילתו של סיפור לפני כשנתיים, כשפגשתי את בן זוגי. הכול היה טוב ויפה אלמלא פרט אחד אשר העיב על התמונה. לא רק שבמטבחו רבץ לו פח אשפה גדול מידות, אלא שבתוך הפח רחש לו זבל אורגני מנוקד ברימות. דומני כי מראה זה היה מבהיל כל בר דעת, אך על אחת כמה וכמה בחורה שכמותי. כמאמר הקלישאה, אני גדלתי על מסורת שקיות הפלסטיק הפולנית המוכרת לעייפה. בתוך שקיות הפלסטיק של אמי נאגר לו קורטוב של זבל מסוגים שונים, שהושלך לפח באדיקות מדי יום ביומו, בשעות הבוקר ובשעות הערב. לעתים רחוקות, כאשר השקית עלתה על גדותיה לאחר ארוחת ערב משפחתית גדולה במיוחד, קשרה אמי שקית נוספת לשקית הזבל בצורת ידית, כדי שלא נצטרך לבוא במגע עם השקית הנוזלית. לאורך השנים, המשכתי את המסורת הזו בגאווה ובדעה קדומה. שקיות הזבל נחו להן בכל מקום במטבח בדירותיי; בכיור, על דלתות ארונות המטבח, מוכנות בכל עת לשיגור לחדר הזבל. המחשבה על פח דביק בדירה, שקולט את האדים הנפלטים מהזבל האורגני, עוררה בי חלחלה. עם זאת, ככל שגדלתי נחשפתי גם לזן אחר של יונקים, כזה הדבק בפחים. פיתחתי שיטות להתמודדות עם זן זה, אבל מעולם לא המרתי את דתי.

משום כך, כשביקרתי לראשונה בדירתו של בן זוגי, מראה הפח לא הפיל עלי חרדה. בין דר, דאן דט, אמרתי לעצמי בעייפות, אוגרת כוחות לקראת המערכה. אך עיני חשכו כשראיתי מה מתרחש בתוך הפח. שומו שמים! מסתבר שבגינת הבניין חפר לו בן זוגי בור, שאליו השליך זבל אורגני שנרקח במשך כמה ימים בפח במטבח. מחאותי הקולניות והשלב ההתחלתי של היחסים המריצו אותו להוריד את שקיות הזבל לעתים תכופות יותר ולאטום אותן, כדי להימנע מרימות. אך פתרון זה היה רחוק מלהניח את דעתי. למזלי, הוא עבר להתגורר בדירתי כעבור זמן מה, ועם המעבר חסל סדר הקומפוסט. אותו פח זבל מתכתי, שהדיף ריח של נבלה, הונח לאוורור במשך חודשים ארוכים במחסן האופניים, עתידו מהלך עלי אימה.

כשהגעתי לניו יורק קצת אחריו, גיליתי שהנ"ל רכש מאחורי גבי מכונת קומפוסט ביתית בכמה מאות דולרים (למטה). זה לא יסריח, הוא הבטיח לי, הנסורת והסודה לשתייה מונעים ריחות, ובכלל הזבל יהיה אטום בתוך המכונה, והרימות לא יופיעו כשהכול סגור ומסוגר. לא האמנתי שזה קורה לי, אבל לרגע התגעגעתי לימים הרחוקים של הקומפוסט בחצר הבניין. על מנת לשמור על שלום בית, הדחקתי את קיומה של המכונה המתמהמהת בדואר וחגגתי על שקיות הזבל כל עוד ניתן. כשהמכונה הגיע, תרגלתי את התורה שלמדתי במדיטציה, וניסיתי לעכל את המכה. אכן, חיי זימנו לי אתגרים מסוגים שונים; מעבר ליבשת אחרת, בפעם השלישית בחיי; פרידה נוספת ממשפחתי האהובה; בנייה של קריירה חדשה ונעלמה. אבל מעולם, מעולם לא נאלצתי להתמודד עם בעיה מסדר גדול כזה. מילא, אם אפשר היה להשליך את כל הזבל לתוך המכונה בבת אחת, ולסגור את המכסה לכל הרוחות. אבל הסתבר שמדובר במכונה אנינה, שמקבלת רק פיסות זבל קטנות. ישנם סוגי זבל שאסור להכניס לתוכה, כגון תפוזים ועגבניות, ולמעשה כל דבר שהוא חומצי או נוקשה מדי עבורה. עלי חסה, סלרי, גבעולי ברוקולי, ולמעשה כל דבר עולה על גודל עגבניה, צריך לעבור חיתוך לפני החדירה למכונה. כאשר מכניסים חתיכות גדולות מדי, המכונה נתקעת, וזוהי צרה צרורה. במקרה כזה, יש לפתוח את המכסה, לנבור בנזיד, לאתר את הסתימה ולפתוח אותה על ידי הוצאת גלעין או סיב שלא נחתך בקפידה. אם שוכחים חס וחלילה להוסיף מספיק נסורת וסודה לשתייה, בבית מתפשט לו ניחוח שיכול להעיר מתים מקברם. וזה עוד לא הכול. לאחר שהקומפוסט מוכן, יש להפטר ממנו במקום הולם, כגון אחד הגנים הקהילתיים הממלאים את האיסט וילג', שבהם תושבי העיר מטפחים חלקות אדמה וחולקים קומפוסט (למטה, גנים על רחוב שש בחורף. בקיץ הגנים פורחים ויפים). במטבח החלו להיערם לא רק שקיות הנייר והפלסטיק המיועדות למחזור, אלא גם שתי שקיות נוספות: אחת המיועדת לקומפוסט ואחרת, המיועדת לפח האשפה הרגיל שבבניין. מלחמות על מידת התאמתם של פיסות זבל מסוגים שונים - נייר, פילטרים, שערות - הפכו לדבר שבשגרה.

זעקתי אל האלים. קללתי את יום היוולדי. איימתי לשים קץ לחיי. הכרזתי על שביתה. בשלב מסוים, ניסיתי אפילו להשתלט על מחוז המכונה, לשלוט ברזיה, על מנת למזער נזקים. אבל עם הזמן נאלצתי לקבל את רוע הגזירה. שמרי את המאבקים לזירות אחרות, אמר לי הפסיכולוג בפנים חתומות. מדי פעם, כששכחנו להוסיף סודה לשתייה, חטפתי התקפות זעם, פותחת את כל חלונות הבית בכפור הנורא. הטלתי איסור מוחלט על הכנסת חומרים ניסיוניים למכונה. מסרתי את הקומפוסט המוכן לגן סמוך, אך במהרה התחלתי להטיל אותו בחצר הבניין, על האדמה. מדי פעם השלכתי זבל המיועד לקומפוסט לשקית האשפה מאחורי גבו של בן זוגי, מקללת אותו בסתר לבי. חיסלתי גלונים שלמים של נסורת וסודה לשתייה. לזכותו יאמר שכאשר העמסתי כמויות, הריח אכן היה מינימלי. הרימות לא הופיעו, ואדמת הקומפוסט אפילו הבריאה את אחד העציצים הגוססים שלנו.

הסטטוס קוו נשמר על חוט השערה, אולם לפני מספר ימים, העיר אותי בן זוגי בזעקות שבר. מה החסה עושה בשקית האשפה!?איזו בגידה! לילה קודם, ערכנו ארוחה גדולה, ובסוף היום הגנבתי את כל התוצרים האורגניים לשקית האשפה הרגילה. הבית היה כמרקחה. השכנים נכנסו, לשאול מה קרה. בסופו של יום נאלצתי להכריז על סיומה של התרמית הגדולה. אבל כשכלי ההנבטה הגיעו הביתה, הייתי כבר מוכנה: תהנה, חביבי, אמרתי לבן זוגי, הנבטה נעימה. אני מחוץ לתמונה.

העוף המוזר

אף על פי שהג'ינס תמיד היה הפריט הנלבש ביותר בארוני, כיום אני גאה לומר שהאובססיות הכרוכות בו שייכות לעבר מבחינתי. בימים אלה, אני מחזיקה בג'ינסים מכמה סוגים, טועמת מפה ומשם, פתוחה להצעות. בימים אפלים במיוחד, אפשר לתפוס אותי אפילו עם ג'ינס של זארה. טוב, לא צריך להגזים. את ה-Seven כבר זרקתי. וכן נרשמה מעין מהפכה אפיסטמולוגית, כאשר גיליתי שהגזרה הנמוכה שדבקתי בה כל השנים אינה בהכרח מחמיאה לאחוריי. אבל בארוני נמצא כיום מבחר אקלקטי של ג'ינס, מוצלחים יותר ופחות. בין המוצלחים שבהם אפשר למנות ג'ינס כחול ובלתי מתחכם בגזרה ישרה של המותג המוצלח Rag and Bone; סקיני ג'ינס של Cheap Monday וזוג שחור של Chimala, הלייבל היפני שאפשר להשיג ב-Odin. עם זאת, מצב העניינים בהחלט היה שונה באמצע שנות ה-90, שבמהלכן התגוררתי במשך שנתיים בניו יורק. אז, הייתי שקועה מעל לצווארי באובססיות לבד הדנים, שהותירו חללים רבים: ערימה של ג'ינס ליווייס וינטג' Red Line המוטלת בארוני כאבן שאין לה הופכין. אהבתי לומר בימים ההם, בהם הרווחתי את לחמי בעבודת מלצרות קשת יום בקפה ג'יטן, כי הרכוש היחיד שעלה בידי לאגור בימי חיי הם אוסף הליווייס הללו, ששווים כמה מאות דולרים.

הרעיון לא היה רק שלי. אובססיה זו פותחה בגלגולי הקודם בניו יורק עם מי שהיה בימים ההם בן זוגי, עוף מוזר שרחש בין היתר חיבה חולנית לבגדים ספורטיביים בסגנון אמריקנה. יחד, פקדנו באופן קבוע חנויות שהחזיקו בג'ינסים הללו ופרטים נלווים אחרים, ביניהן What goes around Comes Around ו-Cheap Jacks, וכן הלייבל RRL של ראלף לורן, שמציע בגדים ספורטיביים בסגנון אמריקאי, חדשים וישנים. ביקרנו גם בבית החרושת של ליווייס בסן פרנסיסקו וראינו את ההבדלים בין אופני הייצור הישנים והחדשים. גולת הכותרת של מפעל זה היתה רכישת גי'נס BigE (או, כפי שטבע העוף המוזר כמה שנים מאוחר יותר, ליוויס ב-E גדולה), השווה כמה מאות דולרים עבור דולר אחד בלבד. ג'ינס זה נקרה לידינו ביארד סייל של זוג זקנים בעיירה שכוחת אל במהלך טיול מחוף לחוף. ואולם, יש לציין שברוב המקרים, התחביב לא היה זול במיוחד. טווח המחירים נע בין 100 דולר ל-400 דולר לחתיכה. אחד לכל משמרת בקפה ג'יטן (למטה).

אותו עוף מוזר, או בקיצור, העוף, סגד לא רק לבגדים ספורטיביים בסגנון אמריקאי, אלא גם לנספחיהם האירופיים, כגון פריטים ישנים של בנטון ופרוצ'י. זכור לי היום ההיסטורי שבו, קצת אחרי שנפגשנו, הביט בעיניים פראיות על גופיה חומה של פרוצי' שהתגוללה במקרה לארוני. וגם לא שכחתי את האכזבה בעיניו לנוכח ג'ינס הסבן שלבשתי כאשר נצטלבו דרכינו, כעבור שנים. בהחלט, מי היה מאמין שגם אני אתרום למה שכינה שנים מאוחר יותר "מותו של הג'ינס"? ומה היה העוף אומר לו ידע שהסקיני ג'ינס הם פריט שגור בארוני?

העוף הקפיד באורח נוקדני על סוגי הבדים ועל התפרים. כך למשל, אסף סווצ'רטים אמריקאים אוריגינאליים עם תפרים הפוכים (למטה), שכיום זוכים לחיקויים רבים (אמריקן אפרל, אברקורמבי, ואפילו פוקס וקסטרו); חולצות בייסבול; חולצות טריקו "משופשפות", כפי שכינה אותן, עם צווארונים דקים, וטרנינגים עם שרוכים, שהיום נמכרים גם בשוק הכרמל. אבל העוף בהחלט מחזיק בזכויות היוצרים. וכאשר שם ידיו על פריט מוצלח במיוחד, כמו למשל חולצות הטריקו של RRL, אהב במיוחד לבצע רכישות כפולות ואף משולשות - לרכוש את אותו הפריט בשלוש מידות שונות. לעתים אני שואלת את עצמי האם היה העוף מכריז כיום, בנוסף על מותו של הג'ינס, גם על מותם של חולצת הטריקו ושל הסווצ'רטים?

וכך יצא שבשלב מסוים בסוף שנות ה-20, מצאתי את עצמי עם ארון מלא עד אפס מקום בחולצות טריקו מפוררות, ג'ינסים לאספנים בגזרות משונות, וחולצות בייסבול שכבר מזמן לא התאימו לגילי. אלוהים אדירים! חברותיי היו לבושות במיטב המחלצות - חצאיות מיני סקסיות, גרבוניונים מרהיבים, חולצות שובביות - ורק אני נידונתי להתהלך עם בגדים ספורטיביים משופשפים כהלכה ורפויים. אבל הרגע הנורא מכול היה כשלפתע הבחנתי שאחייניתי בת ה-15 לובשת שלל של חיקויים של מלתחתי המשופשפת, שלצערי לא ממש ביישו את המקור. שערותיי סמרו. הבנתי שמהפכה צריכה להתרחש בארוני בהקדם האפשרי. זימנתי את אחייניתי לשיחה, והורשתי לה ברוב טקס את אחד הליוויסים המוצלחים, שבשלב זה כבר לא נסגר עלי. אלה מאוד יקרים, אמרתי לה בחומרה, מנסה לתפוס את מבטה, שנע כל הזמן לעבר הסללולרי. סבבה, תודה רבה, חחחח, היא אמרה בחטף, מנסה להחניק צחקוק. אני לא מתלוצצת, קניתי את הג'ינס הללו בכמה מאות דולרים! אני סומכת עליך, ילדה. בסדר, אין בעיה, היא ענתה ושעטה מהחדר. כעבור זמן מה לקחתי בחזרה את הסחורה מפאת חוסר הכבוד שאליו זכתה.

מדי פעם, שבים ותוקפים אותי הדים רחוקים מתקופה זו. בסיבוב קניות כזה או אחר, אתעכב לפתע על פינת הטריקו והסווצ'רטים, אשלוף חולצת טריקו עם צווארון דקיק ואציין אותה לשבח, לתדהמת הסובבים. כך למשל, במהלך מסע קניות עם אחותו של בן זוגי, הסטייליסטית המבריקה, נתקלתי בחומה כאשר התעכבתי במשך כחצי שעה על אגף הטריקו של בננה רפבליק, בחיפוש אחר הבד והתפירה הנכונה. זה בייסיק, משעמם, היא אמרה, מושכת אותי לעבר היציאה. כאשר ביקרתי לאחרונה עם בן זוגי ביריד הוינטג' המדהים (ראו תמונות למטה), שליתי מערימה כלשהי סווצ'רט סגול מרופט עם תפרים כתומים. תראה איזה יפה, אמרתי לבן זוגי המפהק, מוקסמת מהצבע המשופשף ואופי התפירה. אבל אז מהרתי חיש קל לדוכן הבא, ושליתי משם מציאה: סוודר סבתא בסגנון הרשל, ומטפחת משי מדהימה. כיאה לאישה בשלה.

החטא ועונשו

אכן, חוששתני כי שבוע הוא הקאטאוף טיים לאירוח בביתנו הקט. מאז שרבץ בין כתלינו במשך שלושה שבועות תמימים חבר מימי הלימודים של בן זוגי, אנו מקפידים להודיע לאורחינו על הקאטאוף טיים טרם בואם: שבוע, בבקשה, לא יותר. ישנם סוגים רבים של אורחים, כך גיליתי. נעימים יותר ונעימים פחות, קמצנים יותר וקמצנים עוד יותר. אבל הזן המעניין והמפתיע ביותר הוא הזן החמוץ-ממורמר. על קטגוריה זו, הזוכה לתפוצה רחבה ביותר, נמנים אלה הרובצים בבית שעות ארוכות ללא מעש ונהנים משירות לקוחות טוב יותר משל זאפו'ס, אך בכל זאת מעיזים לשחרר הערות עוקצניות על חשבון המארחים. כך למשל אותו חבר של בן זוגי, מעין נווד ארטיסט הנוהג לצנוח בסלונם של קורבנות תמימים במשך חודשים ולעתים אף שנים, אהב לשרבב הערות אודות אורח חיינו הקפיטליסטי, בעודו נוגס מהתרד האורגני שהוגש לו מדי יום לשולחן. אורח אחר שטעם אף הוא מהקדרה, החמיץ פניו למשמע יללות החתולות עם שחר, ואחרת סבלה בקולניות מריחה של מכונת הקופסוט. חברתי האמריקאית, המתעללת בסביבתה בעיסוק כפייתי בענייני פלסטין כפי שרק בת להורים ציונים מפלורידה יכולה, הגיעה במצב רוח לוחמני במיוחד. היא שפכה על בן זוגי קיטון של צוננים בגין שרותו הצבאי הקצרצר והתמים. "אני לא יודעת מה עשית שם", אמרה לו כיודעת דבר, בעודה נוברת בטמפה המוקפץ. אפילו הרשל, שהביאה עימה משב רוח רענן בימים הראשונים לבואה, לא טמנה ידה בצלחת. לא רק שחיסלה גלונים שלמים של נייר טואלט בשעות בוקר קריטיות, אלא שבשלב מסוים החלה להטיל עלי משימות אדמיניסטרטיביות מסוגים שונים. תוכלי לרשום לי איפה זה אורבן אאוטפיטרס, ביקשה ממני במתק שפתיים בעודה משוטטת באיטרנט, וצריך גם לכתוב אסמס לענבל. אכן, מטר הטלפונים שקיבלתי מחבריה הניו יורקים אף הוא הוסיף שמן למדורה. אותם חברים אומללים, בהחלט חטפו את הכתף הארקטית על לא עוול בכפם.

בכוחותיי הדלים, ניסיתי להשיב מלחמה שערה. על הנווד הטלתי מדי פעם משימות מסוגים שונים. כך למשל, נאלץ לסחוב את שקית הקומפוסט המהבילה לגן הסמוך, ולרדת עם פומה הכלב לטיולים ארוכים בשכונה. אבל עם הרשל בהחלט הגעתי להישגים גדולים יותר: הוספתי למלתחתי שני סוודרי וינטג' מוצלחים, חפים מכל ייסורי נבירה.

בעברי הרחוק ביקרתי באדיקות בחנויות וינטג' ויד שנייה. זכורים לי שיטוטים אינסופיים בכוכים מחניקים, בחיפוש אחר פריטים אקראיים כאלה ואחרים. אך ככל שהזדקנתי, התחלתי לסלוד מהריח ולהתעייף מהחיפושים. לא אכחד, גם התפשטותו של מראה הוינטג' השבלוני בתל אביב עשתה בי שמות. וכך, עם המעבר לניו יורק, הסתפקתי בביקורים אגביים בחנויות אנינות שבוררות את סחורתן בקפידה, כדוגמת Duo ו-INA, אך גם מהן יצאתי לרוב במהרה, מותשת ושמנונית.

אבל כשהרשל הגיעה ובאמתחתה מבחר סוודרי סבתא יפהפיים, השתנתה התמונה. החלטתי לעשות מעשה, ולהציץ שוב לתוכה של ארץ קשוחה זו, בתקווה שלא אכווה. יצאנו למסע בחנויות הוינטג' של העיר שהתחיל ברחוב עשרים ושלוש, העמוס לאורכו במיני חנויות מסתוריות. לאחר אתנתחה קומית במעין מספרה-סנלריה-חנות תכשיטים מעופשת שהרשל התעקשה משום מה להיכנס אליה (תמונה ראשונה למטה) - בעליה התגלה כישראלי כרסתן - גילינו שרוב החנויות באיזור מלאות בעיקר בבגדי יד שנייה עבשים. ב-Housing Works, החנות המוצלחת ביותר באיזור, מצאה הרשל נעלי עקב ירוקות עם פס זהב דהוי ב-3 דולר (למטה). איך שיצאנו מהחנות, התווספה משימה מייגעת למסעינו שכמעט שברה את רוחי: חיפוש קדחתני אחר טוש זהב לצורך הדגשת הפס הדהוי, שאת עקבותיו מצאתי לתדהמתי על המחשב שלי לאחר עזיבתה.

כשהגענו לאיסט וילג' כבר כאבו לי הפרקים. שפתי היו מלוחות, ובגדי הפכו דביקים. אבל הייתי נחושה למצוא לי כמה סוודרי סבתא בסגנון הרשל, ויהי מה. כשהתעשתתי, ביקרנו במספר חנויות. מ-Tokio7 המוכרת יצאנו כלעומת שבאנו (ראשונה למטה). מלבד אוסף מרשים של מעילי שאנל, היא לא סיפקה את הסחורה. אבל ב-Physical Graffiti מצאה הרש מבחר שמלות וינטג' אמיתיות ומוצלחות במיוחד (שנייה ושלישית למטה) וב-Limited Supply תיק זהב (שלישית למטה, התיק הנוסף נרכש ב-Vice Versa, ראו למטה).

התחנה הבאה היתה וויליאמסבורג, ובעיקר החנות הענקית Beacon's Closet, ששמעתי עליה גדולות ונצורות (ראשונה למטה). התעתדנו לצאת לשם בהרכב מלא - בנות משפחתי, הרשל ואנוכי. אך לאחר שמצאנו עצמינו מחכות להרשל הגבירה במשך שעה, יצאנו לדרך לבדינו, תאבות נקמה. שהות בת כשעה ב-Beacon's Closet העצומה וחיטוטים אינסופיים בסחורה לא הניבו דבר, מלבד שאיפה מאסיבית של אדי אמוניה. השתרכנו הלומות לכיוון הסאבווי, אך לפתע גילינו חנות וינטג' קטנה וסימפטית יותר, Vice Versa שמה. ואת מי מצאנו בתוכה אם לא את הרשל בכבודה ובעצמה, נוברת בעיני הנץ שלה בסחורה. דקה לפני שכרכמתי את פניי נוכח זכרון ההברזה, עלה במוחי רעיון גאוני. אטיל על הרשל, הסטייליסטית המחוננת מבטן ומלידה, את משימת הנבירה! נו, יש כאן משהו מעניין, זרקתי לעברה באגביות. אם תראי איזה סוודר יפה תגידי לי. לזכותה של הרש יאמר שהמסר הופנם כהלכה. מכאן והלאה, מצאתי את עצמי נופשת לי בחנויות, רגל פה רגל שם, חופשייה כציפור, בעוד הרשל סורקת את הקולבים העמוסים כחמור עבודה. ואכן, כבר בווייס ורסה נרשמה רכישה ראשונה: סוודר לבן ומלאכי בשבילי, וגם חצאית מזהב בשבילה (שנייה ושלישית למטה).

לא היתה ברירה אלא לשוב למחרת ל-Beacon's Closet, מצוידת בהרשל. איך שפלטתי את מילות הקוד - אם תראי משהו יפה - היא החלה לנבור במרץ בסחורה. גם הפעם האסטרטגיה הוכחה כהצלחה: יצאתי מהחנות כשבאמתחתי סוודר אדום יד שנייה של היסטריקס, עם כפתורים ורודים חד פעמיים.

לאחר שובה של הרש הייתי עדיין תחת השפעה. לפרקים הגחתי ל-No Relation, חנות הוינטג' הסמוכה לביתי, מפשפשת בסוודרים ומדי פעם דולה איזו מציאה. ל-Ellen, החנות המוצלחת בלואר איסט סייד כנראה לא תהיה ברירה אלא לשוב במהרה, שכן קיבלתי משימה טרנס-אטלנטית מענגת במיוחד- לשוב לשם ולרכוש נעלי פרגמו, שאותן הרש החליטה לפתע שהיא רוצה.