העוף המוזר

אף על פי שהג'ינס תמיד היה הפריט הנלבש ביותר בארוני, כיום אני גאה לומר שהאובססיות הכרוכות בו שייכות לעבר מבחינתי. בימים אלה, אני מחזיקה בג'ינסים מכמה סוגים, טועמת מפה ומשם, פתוחה להצעות. בימים אפלים במיוחד, אפשר לתפוס אותי אפילו עם ג'ינס של זארה. טוב, לא צריך להגזים. את ה-Seven כבר זרקתי. וכן נרשמה מעין מהפכה אפיסטמולוגית, כאשר גיליתי שהגזרה הנמוכה שדבקתי בה כל השנים אינה בהכרח מחמיאה לאחוריי. אבל בארוני נמצא כיום מבחר אקלקטי של ג'ינס, מוצלחים יותר ופחות. בין המוצלחים שבהם אפשר למנות ג'ינס כחול ובלתי מתחכם בגזרה ישרה של המותג המוצלח Rag and Bone; סקיני ג'ינס של Cheap Monday וזוג שחור של Chimala, הלייבל היפני שאפשר להשיג ב-Odin. עם זאת, מצב העניינים בהחלט היה שונה באמצע שנות ה-90, שבמהלכן התגוררתי במשך שנתיים בניו יורק. אז, הייתי שקועה מעל לצווארי באובססיות לבד הדנים, שהותירו חללים רבים: ערימה של ג'ינס ליווייס וינטג' Red Line המוטלת בארוני כאבן שאין לה הופכין. אהבתי לומר בימים ההם, בהם הרווחתי את לחמי בעבודת מלצרות קשת יום בקפה ג'יטן, כי הרכוש היחיד שעלה בידי לאגור בימי חיי הם אוסף הליווייס הללו, ששווים כמה מאות דולרים.

הרעיון לא היה רק שלי. אובססיה זו פותחה בגלגולי הקודם בניו יורק עם מי שהיה בימים ההם בן זוגי, עוף מוזר שרחש בין היתר חיבה חולנית לבגדים ספורטיביים בסגנון אמריקנה. יחד, פקדנו באופן קבוע חנויות שהחזיקו בג'ינסים הללו ופרטים נלווים אחרים, ביניהן What goes around Comes Around ו-Cheap Jacks, וכן הלייבל RRL של ראלף לורן, שמציע בגדים ספורטיביים בסגנון אמריקאי, חדשים וישנים. ביקרנו גם בבית החרושת של ליווייס בסן פרנסיסקו וראינו את ההבדלים בין אופני הייצור הישנים והחדשים. גולת הכותרת של מפעל זה היתה רכישת גי'נס BigE (או, כפי שטבע העוף המוזר כמה שנים מאוחר יותר, ליוויס ב-E גדולה), השווה כמה מאות דולרים עבור דולר אחד בלבד. ג'ינס זה נקרה לידינו ביארד סייל של זוג זקנים בעיירה שכוחת אל במהלך טיול מחוף לחוף. ואולם, יש לציין שברוב המקרים, התחביב לא היה זול במיוחד. טווח המחירים נע בין 100 דולר ל-400 דולר לחתיכה. אחד לכל משמרת בקפה ג'יטן (למטה).

אותו עוף מוזר, או בקיצור, העוף, סגד לא רק לבגדים ספורטיביים בסגנון אמריקאי, אלא גם לנספחיהם האירופיים, כגון פריטים ישנים של בנטון ופרוצ'י. זכור לי היום ההיסטורי שבו, קצת אחרי שנפגשנו, הביט בעיניים פראיות על גופיה חומה של פרוצי' שהתגוללה במקרה לארוני. וגם לא שכחתי את האכזבה בעיניו לנוכח ג'ינס הסבן שלבשתי כאשר נצטלבו דרכינו, כעבור שנים. בהחלט, מי היה מאמין שגם אני אתרום למה שכינה שנים מאוחר יותר "מותו של הג'ינס"? ומה היה העוף אומר לו ידע שהסקיני ג'ינס הם פריט שגור בארוני?

העוף הקפיד באורח נוקדני על סוגי הבדים ועל התפרים. כך למשל, אסף סווצ'רטים אמריקאים אוריגינאליים עם תפרים הפוכים (למטה), שכיום זוכים לחיקויים רבים (אמריקן אפרל, אברקורמבי, ואפילו פוקס וקסטרו); חולצות בייסבול; חולצות טריקו "משופשפות", כפי שכינה אותן, עם צווארונים דקים, וטרנינגים עם שרוכים, שהיום נמכרים גם בשוק הכרמל. אבל העוף בהחלט מחזיק בזכויות היוצרים. וכאשר שם ידיו על פריט מוצלח במיוחד, כמו למשל חולצות הטריקו של RRL, אהב במיוחד לבצע רכישות כפולות ואף משולשות - לרכוש את אותו הפריט בשלוש מידות שונות. לעתים אני שואלת את עצמי האם היה העוף מכריז כיום, בנוסף על מותו של הג'ינס, גם על מותם של חולצת הטריקו ושל הסווצ'רטים?

וכך יצא שבשלב מסוים בסוף שנות ה-20, מצאתי את עצמי עם ארון מלא עד אפס מקום בחולצות טריקו מפוררות, ג'ינסים לאספנים בגזרות משונות, וחולצות בייסבול שכבר מזמן לא התאימו לגילי. אלוהים אדירים! חברותיי היו לבושות במיטב המחלצות - חצאיות מיני סקסיות, גרבוניונים מרהיבים, חולצות שובביות - ורק אני נידונתי להתהלך עם בגדים ספורטיביים משופשפים כהלכה ורפויים. אבל הרגע הנורא מכול היה כשלפתע הבחנתי שאחייניתי בת ה-15 לובשת שלל של חיקויים של מלתחתי המשופשפת, שלצערי לא ממש ביישו את המקור. שערותיי סמרו. הבנתי שמהפכה צריכה להתרחש בארוני בהקדם האפשרי. זימנתי את אחייניתי לשיחה, והורשתי לה ברוב טקס את אחד הליוויסים המוצלחים, שבשלב זה כבר לא נסגר עלי. אלה מאוד יקרים, אמרתי לה בחומרה, מנסה לתפוס את מבטה, שנע כל הזמן לעבר הסללולרי. סבבה, תודה רבה, חחחח, היא אמרה בחטף, מנסה להחניק צחקוק. אני לא מתלוצצת, קניתי את הג'ינס הללו בכמה מאות דולרים! אני סומכת עליך, ילדה. בסדר, אין בעיה, היא ענתה ושעטה מהחדר. כעבור זמן מה לקחתי בחזרה את הסחורה מפאת חוסר הכבוד שאליו זכתה.

מדי פעם, שבים ותוקפים אותי הדים רחוקים מתקופה זו. בסיבוב קניות כזה או אחר, אתעכב לפתע על פינת הטריקו והסווצ'רטים, אשלוף חולצת טריקו עם צווארון דקיק ואציין אותה לשבח, לתדהמת הסובבים. כך למשל, במהלך מסע קניות עם אחותו של בן זוגי, הסטייליסטית המבריקה, נתקלתי בחומה כאשר התעכבתי במשך כחצי שעה על אגף הטריקו של בננה רפבליק, בחיפוש אחר הבד והתפירה הנכונה. זה בייסיק, משעמם, היא אמרה, מושכת אותי לעבר היציאה. כאשר ביקרתי לאחרונה עם בן זוגי ביריד הוינטג' המדהים (ראו תמונות למטה), שליתי מערימה כלשהי סווצ'רט סגול מרופט עם תפרים כתומים. תראה איזה יפה, אמרתי לבן זוגי המפהק, מוקסמת מהצבע המשופשף ואופי התפירה. אבל אז מהרתי חיש קל לדוכן הבא, ושליתי משם מציאה: סוודר סבתא בסגנון הרשל, ומטפחת משי מדהימה. כיאה לאישה בשלה.

החטא ועונשו

אכן, חוששתני כי שבוע הוא הקאטאוף טיים לאירוח בביתנו הקט. מאז שרבץ בין כתלינו במשך שלושה שבועות תמימים חבר מימי הלימודים של בן זוגי, אנו מקפידים להודיע לאורחינו על הקאטאוף טיים טרם בואם: שבוע, בבקשה, לא יותר. ישנם סוגים רבים של אורחים, כך גיליתי. נעימים יותר ונעימים פחות, קמצנים יותר וקמצנים עוד יותר. אבל הזן המעניין והמפתיע ביותר הוא הזן החמוץ-ממורמר. על קטגוריה זו, הזוכה לתפוצה רחבה ביותר, נמנים אלה הרובצים בבית שעות ארוכות ללא מעש ונהנים משירות לקוחות טוב יותר משל זאפו'ס, אך בכל זאת מעיזים לשחרר הערות עוקצניות על חשבון המארחים. כך למשל אותו חבר של בן זוגי, מעין נווד ארטיסט הנוהג לצנוח בסלונם של קורבנות תמימים במשך חודשים ולעתים אף שנים, אהב לשרבב הערות אודות אורח חיינו הקפיטליסטי, בעודו נוגס מהתרד האורגני שהוגש לו מדי יום לשולחן. אורח אחר שטעם אף הוא מהקדרה, החמיץ פניו למשמע יללות החתולות עם שחר, ואחרת סבלה בקולניות מריחה של מכונת הקופסוט. חברתי האמריקאית, המתעללת בסביבתה בעיסוק כפייתי בענייני פלסטין כפי שרק בת להורים ציונים מפלורידה יכולה, הגיעה במצב רוח לוחמני במיוחד. היא שפכה על בן זוגי קיטון של צוננים בגין שרותו הצבאי הקצרצר והתמים. "אני לא יודעת מה עשית שם", אמרה לו כיודעת דבר, בעודה נוברת בטמפה המוקפץ. אפילו הרשל, שהביאה עימה משב רוח רענן בימים הראשונים לבואה, לא טמנה ידה בצלחת. לא רק שחיסלה גלונים שלמים של נייר טואלט בשעות בוקר קריטיות, אלא שבשלב מסוים החלה להטיל עלי משימות אדמיניסטרטיביות מסוגים שונים. תוכלי לרשום לי איפה זה אורבן אאוטפיטרס, ביקשה ממני במתק שפתיים בעודה משוטטת באיטרנט, וצריך גם לכתוב אסמס לענבל. אכן, מטר הטלפונים שקיבלתי מחבריה הניו יורקים אף הוא הוסיף שמן למדורה. אותם חברים אומללים, בהחלט חטפו את הכתף הארקטית על לא עוול בכפם.

בכוחותיי הדלים, ניסיתי להשיב מלחמה שערה. על הנווד הטלתי מדי פעם משימות מסוגים שונים. כך למשל, נאלץ לסחוב את שקית הקומפוסט המהבילה לגן הסמוך, ולרדת עם פומה הכלב לטיולים ארוכים בשכונה. אבל עם הרשל בהחלט הגעתי להישגים גדולים יותר: הוספתי למלתחתי שני סוודרי וינטג' מוצלחים, חפים מכל ייסורי נבירה.

בעברי הרחוק ביקרתי באדיקות בחנויות וינטג' ויד שנייה. זכורים לי שיטוטים אינסופיים בכוכים מחניקים, בחיפוש אחר פריטים אקראיים כאלה ואחרים. אך ככל שהזדקנתי, התחלתי לסלוד מהריח ולהתעייף מהחיפושים. לא אכחד, גם התפשטותו של מראה הוינטג' השבלוני בתל אביב עשתה בי שמות. וכך, עם המעבר לניו יורק, הסתפקתי בביקורים אגביים בחנויות אנינות שבוררות את סחורתן בקפידה, כדוגמת Duo ו-INA, אך גם מהן יצאתי לרוב במהרה, מותשת ושמנונית.

אבל כשהרשל הגיעה ובאמתחתה מבחר סוודרי סבתא יפהפיים, השתנתה התמונה. החלטתי לעשות מעשה, ולהציץ שוב לתוכה של ארץ קשוחה זו, בתקווה שלא אכווה. יצאנו למסע בחנויות הוינטג' של העיר שהתחיל ברחוב עשרים ושלוש, העמוס לאורכו במיני חנויות מסתוריות. לאחר אתנתחה קומית במעין מספרה-סנלריה-חנות תכשיטים מעופשת שהרשל התעקשה משום מה להיכנס אליה (תמונה ראשונה למטה) - בעליה התגלה כישראלי כרסתן - גילינו שרוב החנויות באיזור מלאות בעיקר בבגדי יד שנייה עבשים. ב-Housing Works, החנות המוצלחת ביותר באיזור, מצאה הרשל נעלי עקב ירוקות עם פס זהב דהוי ב-3 דולר (למטה). איך שיצאנו מהחנות, התווספה משימה מייגעת למסעינו שכמעט שברה את רוחי: חיפוש קדחתני אחר טוש זהב לצורך הדגשת הפס הדהוי, שאת עקבותיו מצאתי לתדהמתי על המחשב שלי לאחר עזיבתה.

כשהגענו לאיסט וילג' כבר כאבו לי הפרקים. שפתי היו מלוחות, ובגדי הפכו דביקים. אבל הייתי נחושה למצוא לי כמה סוודרי סבתא בסגנון הרשל, ויהי מה. כשהתעשתתי, ביקרנו במספר חנויות. מ-Tokio7 המוכרת יצאנו כלעומת שבאנו (ראשונה למטה). מלבד אוסף מרשים של מעילי שאנל, היא לא סיפקה את הסחורה. אבל ב-Physical Graffiti מצאה הרש מבחר שמלות וינטג' אמיתיות ומוצלחות במיוחד (שנייה ושלישית למטה) וב-Limited Supply תיק זהב (שלישית למטה, התיק הנוסף נרכש ב-Vice Versa, ראו למטה).

התחנה הבאה היתה וויליאמסבורג, ובעיקר החנות הענקית Beacon's Closet, ששמעתי עליה גדולות ונצורות (ראשונה למטה). התעתדנו לצאת לשם בהרכב מלא - בנות משפחתי, הרשל ואנוכי. אך לאחר שמצאנו עצמינו מחכות להרשל הגבירה במשך שעה, יצאנו לדרך לבדינו, תאבות נקמה. שהות בת כשעה ב-Beacon's Closet העצומה וחיטוטים אינסופיים בסחורה לא הניבו דבר, מלבד שאיפה מאסיבית של אדי אמוניה. השתרכנו הלומות לכיוון הסאבווי, אך לפתע גילינו חנות וינטג' קטנה וסימפטית יותר, Vice Versa שמה. ואת מי מצאנו בתוכה אם לא את הרשל בכבודה ובעצמה, נוברת בעיני הנץ שלה בסחורה. דקה לפני שכרכמתי את פניי נוכח זכרון ההברזה, עלה במוחי רעיון גאוני. אטיל על הרשל, הסטייליסטית המחוננת מבטן ומלידה, את משימת הנבירה! נו, יש כאן משהו מעניין, זרקתי לעברה באגביות. אם תראי איזה סוודר יפה תגידי לי. לזכותה של הרש יאמר שהמסר הופנם כהלכה. מכאן והלאה, מצאתי את עצמי נופשת לי בחנויות, רגל פה רגל שם, חופשייה כציפור, בעוד הרשל סורקת את הקולבים העמוסים כחמור עבודה. ואכן, כבר בווייס ורסה נרשמה רכישה ראשונה: סוודר לבן ומלאכי בשבילי, וגם חצאית מזהב בשבילה (שנייה ושלישית למטה).

לא היתה ברירה אלא לשוב למחרת ל-Beacon's Closet, מצוידת בהרשל. איך שפלטתי את מילות הקוד - אם תראי משהו יפה - היא החלה לנבור במרץ בסחורה. גם הפעם האסטרטגיה הוכחה כהצלחה: יצאתי מהחנות כשבאמתחתי סוודר אדום יד שנייה של היסטריקס, עם כפתורים ורודים חד פעמיים.

לאחר שובה של הרש הייתי עדיין תחת השפעה. לפרקים הגחתי ל-No Relation, חנות הוינטג' הסמוכה לביתי, מפשפשת בסוודרים ומדי פעם דולה איזו מציאה. ל-Ellen, החנות המוצלחת בלואר איסט סייד כנראה לא תהיה ברירה אלא לשוב במהרה, שכן קיבלתי משימה טרנס-אטלנטית מענגת במיוחד- לשוב לשם ולרכוש נעלי פרגמו, שאותן הרש החליטה לפתע שהיא רוצה.

אימרו לא לתלישה

אחד מהכלים החשובים ביותר בביתנו הוא הפינצטה. היא והמראה המגדילה המתנוססת לראווה בחדר האמבטיה. אודה ולא אבוש, מבחינתי אין תענוג גדול יותר משליפת שערה סרבנית לאחר מאבק ממושך, בעיקר כשזו קוצנית במרקמה. בן זוגי אף הוא אינו טומן ידו בצלחת, ומידי ערב מתייחד לו עם הפינצטה מול המראה. לפרקים, אני מתחננת כי יזרוק לי איזו עצם לפני השינה, אך בדרך כלל הוא שומר את העונג רק לעצמו.

אינני מסתפקת, כמובן, בשימוש בפינצטה. כפי שדיווחתי, מדי חודש אני סרה ל-Sonia's Waxing Salon לעינוי החודשי: ברזילאי+רגל תחתונה. אכן, הנני קורבן מוחלט של השיטה. כשעבדתי ברופאים לזכויות אדם, הבטתי בהערצה בבנות השירות האזרחי האנרכיסטיות, שגידלו להן בתי שחי לתפארת. אך לעולם לא היה לי אומץ לומר לא לתלישה.

כשסיפרה לי רחלי על סלע המחלוקת העומד בינה לבין בן זוגה, הערצתי אליה רק הלכה וגדלה. רחלי, מסתבר, איננה מספרת את מבושיה, בעיקר מטעמים אסתטיים. היא מעדיפה את המראה הטבעי, ומשייכת את המראה המרוט לפורנוגרפיה ונספחיה (אם כי אין לה בעיה עם פורנו משנות ה-70). דא עקא, רצה המקרה ובימים אלה רחלי חובקת בן זוג צעיר מכדי להעריך את נועזותה. הלז גדל על ברכי מסורת התלישה. הוא אינו מכיר במראה המתולתל, ומשום כך ממאן להעניק לה שירותים מסוימים המצויים תחת אחריותו. רחלי ניסתה לחנך את העולל, ואפילו הצביעה בפניו על אמהות רוחניות איקוניות. כך למשל, חשפה אותו לצילומי עירום של הציירת ג'ורג'יה אוקיף שהוצגו לאחרונה בתערוכה מוצלחת בוויטני. בתמונות אלה, שצולמו על ידי אלפרד שטיגליץ, מככב בין היתר השיח המטפס של אוקיף (ראו דוגמא למטה). אבל משום מה, בן זוגה של חברתי טרם הכריז על סיומה של השביתה.

באותו שבוע קיבלתי תזכורת נוספת למנהגי הסקסיסטי. נפגשנו לצהרים עם זוג חברים חדשים, שאחד מהם הוא הצייר רוברט גרין. גרין הוא צייר די ידוע, מסתבר, וציוריו תלויים להם בין היתר במטרופוליטן. הוא אחד האנשים היחידים שהכרתי, לא כל שכן אמנים, שחפים מכל התחכמות, ומסוגלים להציג את עבודתם בצורה מלהיבה, אם כי קלילה ובלתי מעיקה. ישבנו בבית הקפה enid's שבוויליאמסבורג, אבל החלק המהנה יותר של הבילוי היה הביקור בביתם, שבמהלכו נחשפנו לאובססיות של גרין עצמו. גרין אוהב מאוד שיער באופן כללי, ואנשים שעירים, באופן ספציפי. גם כלבים שעירים אוהב גרין, ומאז ותמיד גידל פודלים מתולתלים. עוד בארוחת הצהרים הוא ציין לטובה את השיער השופע של מדריכת הפילטיס שלו לשעבר מימיו באל איי, ישראלית בעלת מחלפות מתולתלות. שי הז גרייט הר, הוא חזר שוב ושוב, ואפילו הציג לראווה את עטרת ראשה במספר צילומים שאגר באייפון.

לאורך השנים נהג גרין לתעד גברים שעירים שבהם נתקל, כולל בן זוגו, עליו הוא אוסר להסיר את תלתליו; כלבים, בעיקר מגזע הפודל, המופיעים לרוב גם בציוריו, ונופים שעירים. בשלב מסוים הוא גילה שיש לו אוסף מכובד של תצלומים שכאלה, וקיבץ אותם בספר מקסים ששמו Hairy.

אף על פי שהספר כולל תמונות רבות של ישבנים, הוא כלל אינו פורנוגרפי ברוחו. כשעלעלתי בספר ונתקלתי באיבר זכרי אנטימי, קראתי לעבר בן זוגו של גרין, "איז דיס יו, איז דיס יו?", מנסה לנחש מה מבין האיברים הוא איברו.

אבל בסופה של הפגישה הוקל לי מעט בתוך גופי המרוט לעייפה, ולא רק בגלל לוק, הפודל המקסים, שהשתובב לו בדירה. לתדהמתי גיליתי שיש לפעמים גבול לאובססיות, או לכל הפחות לאובססיות של גרין. במהלך השיחה, הוא שאב מאיתנו טיפים לא רק על אוכל טבעוני - איי וויל האב ווט הי איז האבינג, הוא אמר למלצר לאחר שבן זוגי הזמין מנה כלשהי ללא ביצים וגבינה - אלא גם על מריטת שערות מאזור האזניים. לפני שהלכנו לדרכינו, הוא אפילו הודיע כי בכוונתו לרכוש בעקבותינו פינצטה, או מה שנקרא טוויזרז, בהקדם האפשרי.