Wednesday, May 19, 2010

אפשר בהחלט להבין אותם


בניו יורק ישנה תופעה שלא נתקלתי בה בתל אביב. אנשים נוטים לפתח רגשות עמוקים, נאמנות ומסירות עיוורת למסעדות ולבתי קפה, כאילו שייכים אלה לאביהם. עוד כשאחותי וביתה הגיעו לביקור, זכור לי ויכוח עם בן זוגי לפני שהזמנו מקום לכולנו במסעדה היפנית האהובה עלינו, קיו יה. "תראה, לא נראה לי שזה מתאים", אמרתי לו. "מה פתאום לא מתאים?" הוא התעקש, "הרי זו אחת המסעדות הכי טובות שהיינו בהן." "לא יודעת, אין שם בדרך כלל סושי וכאלה, ולא נראה לי שזה מתאים לילדה בת 16." "אז, מה, היא לא תוכל להנות מאוכל קצת יותר מיוחד?" בשלב זה כוחותיי אזלו לי ונכנעתי, אם כי הייתי סמוכה ובטוחה שבן זוגי, כמו גם בנות משפחתי, יחמיצו בסוף הערב את פרצופם, כל אחד ואחת וסיבותיו הוא. ואכן, אף על פי שהפולניות ניסו להסתיר את מורת רוחן, הרי שחשדותיי התאמתו למחרת, כאשר השכם בבוקר הציע לי אבי בסקייפ כיודע דבר, "אולי תקחי אותן למסעדות יותר עממיות."

כל עוד הדבר נגע לבן זוגי בלבד, ייחסתי את העניין באופן חלקי לפרפקציוניזם שלו ולעקשנותו - הן לא שמו לב בכלל לניואנסים ולעידון של המקום, הוא התלונן בסוף הערב - ונמנעתי מהסקת מסקנות מרחיקות לכת בדבר קיומה של תופעה אנושית גורפת. אך אירועי יום ראשון הובילו לשינוי בהשקפתי. קבענו עם חברתי האוסטרית ובן זוגה בבית הקפה האהוב עליהם, Tarallucci E Vino. גם אני די מסמפטת את המקום. יש שם סנדוויצ'ים וקפה לא רעים, ואווירה נעימה. אבל בעיקר, חביבים עלי השירותים במקום, שמהווים מקום מקלט בשעות חרום. המכולת הקבועה שלנו, Commodities Natural Market, ממש צמודה לבית הקפה, ומדי פעם אני נראית נוטשת את העגלה לפתע פתאום, מסננת לעבר הקופאית, "אני יכולה להשאיר את זה כאן? כבר אחזור", ורצה לבית הקפה הסמוך. מצד שני, בן זוגי פחות מסמפט את המקום - סתם מקום משעמם, הכול שם זה מוצרלה עם מוצרלה, הוא בדרך כלל טוען. בדרך החוצה הוא הציע לקחת איתנו את יוגלן הכלב. מזג האוויר היה הפכפך, רגע חם ורגע קר, ועם הכלב אפשר לשבת רק בחוץ. איפשהו במעמקי תודעתי קישרתי בין לקיחת הכלב לחוסר אהדתו למקום, אך בסופו של דבר החלטנו לקחת את הסיכון.

הגעתי לקפה מספר דקות אחרי בן זוגי, וראיתי אותו במרחק עומד בחוץ ומצלצל. הרגשתי בעצבים קלים באוויר. "לא יודע, אני מצלצל אליהם והם לא עונים, הם יושבים בפנים". נכנסתי וקראתי לחברתי ובן זוגה החוצה - אה, הבאתם את הכלב? היא ציינה ביובש - והתיישבנו בשולחן לארבעה, מנסים לתפוס את קרני השמש האחרונות. חיכינו במשך דקות ארוכות למלצרים, אך אלה בוששו לבוא, כמו גם הסנדוויץ' של חברתי, שהוזמן לפני עידן ועידים עוד בחמימות של בית הקפה. החלטתי לעשות מעשה, ונכנסתי פנימה. "הי, אנחנו יושבים בחוץ כבר חצי שעה, נוכל לקבל שם שירות או לא?". "כן, אנחנו כבר נגיע." שבתי החוצה ודיווחתי באגביות על השיחה. "אוי לא, אמרת להם את זה?" נבהלה חברתי, "אוי ואבוי, זה המקום היחידי שיש בו קפה טוב בעיר." כעבור רבע שעה נוספת, שוב השתרכתי פנימה. "ומה עם הסנדוויץ שהחברים הזמינו? בדרך?" "תראי," ענו לי המלצרים, "זה אשמתם שהם עברו החוצה. הם הזמינו את הסנדוויץ' בפנים." מרוב הלם, לא הצלחתי לענות, וחזרתי החוצה, אבל שם ציפתה לי הפתעה גדולה יותר. "אוי לא, אסור לנו לבוא איתכם לכאן יותר. "אבל מה הבעיה עם זה שעברנו החוצה?" מלמלתי בהשתאות. "תראי, אני מבינה אותם," היא הפליגה בהסברים במבט אטום, "זה לא מעניין אותם שיש לכם כלב. הם רק רוצים שהכול יעבוד כמו שצריך. מבחינתם, זה לא נוח שבאתם עם כלב."

המשכנו להמתין והחשש החל לקנן בי: השולחן שלנו מוחרם. כעבור כרבע שעה, הגיעה סוף סוף המלצרית לקחת הזמנה; סנדוויץ בשבילי, ותה ירוק לבן זוגי. התה הגיע אחרי חצי שעה של המתנה. "אני לא יכול לשתות את זה, זה חזק מדי, זה עמד שעות בפנים עד שהיא הביאה את זה", ירה בן זוגי תוך כדי התבוננות בצבע התה. "אני מצטער," הוא אמר למלצרית, "אני לא יכול לשתות את זה." אוי לא, חשבתי לעצמי, הוא באמת חייב להחזיר את זה? זה כבר באמת מוגזם. "אני אברר בפנים", אמרה המלצרית, הותירה את התה על השולחן, והלכה לדרכה. פרצתי בצחוק גדול מרוב מבוכה, ואילו בן זוגי החווה לעברה בסתר אצבע משולשת. הבטתי אחורה לעבר המלצרית, ולפתע שמעתי אותה מסננת לעברינו, "תודה רבה", בעודה מנגבת את אחד השולחנות. "אני לא מאמינה, היא ראתה אותך!" קראתי בחרדה. אולם בן זוגי, שישב עם הפנים אליה, ציין שגבה היה מופנה אליו ושהיא ממש לא ראתה את התנועה המגונה, אלא הגיבה לצחוקי המתגלגל. את הרבע שעה הבאה העברתי בראש מושפל ובזריקת חיוכים מתנצלים כלפי חברינו, בעוד בן זוגי הולך ומתחמם. לפתע החל לשאוג "למה את מגחכת ככה עלי!! מותר לי להחזיר את התה! זה נהיה רעיל כשזה חזק". "איך זה קשור אלייייי?" יללתי, "מה אני עשיתי!" אוף, איזה פדיחות, מה הוא צורח עלי לידם?? אני כבר אראה לו מה זה, חשבתי לעצמי, מתפוצצת מעצבים. אולם, בסתר לבי ידעתי שבעצם נעלב על שכרתתי ברית נסתרת עם חברינו והמקום בהתנגדותי להחזרת התה.

חיסלתי את הסנדוויץ במהירות, כשברקע התנהלה שיחה מתוחה, והזמנו חשבון. נפרדנו מחברינו כשבחוץ כבר החלו לנשב רוחות חזקות.

לאחר התכתשות קצרה בדרך הביתה, הצלחנו איכשהו להבין אחד את השני, וסגרנו גם שלא אקח אותו לשם לעולמים. בן זוגי קיטר על ההתנהגות הקורבנית של חברינו אל מול נציגי בית הקפה. נאלצתי להזכיר לו איך התביישנו כשקרוב משפחה שלו העז להזמין בקיו יה אדממה. תראה, אני יכולה להבין אותם, אנשים מפתחים כאן רגשות לא הגיוניים למקומות. אין מה לעשות.



3 comments:

  1. אחד הטובים

    ReplyDelete
  2. סיוט בחג המולד

    ReplyDelete
  3. אבחנה נכונה. ההתעקשות של הישראלים בניו יורק לחכות בתור של שעה, רצוי בשלג, למסעדה לא ברורה בזמן שיש חומוס מצוין ממש ממול - דרושה הסבר. אנחנו המבקרים אמורים להיות הפרובינציאליים, ותמיד יוצא שזה בסוף אתם.

    ReplyDelete