ידידותיים לאובסס

לאחר שהעברתי את שיאו של החורף כשלרגליי נעלי סירה דקיקות, הייתי מוכרחה לנקוט בפעולה. "לא משנה מה, העיקר שתבחרי במשהו", הדהדו במוחי ראשי הדיברות של הפסיכולוג שלי. הבחירה היתה קשה וכואבת. לא רק שהיו לי מספיק התלבטויות משלי, כולל חוסר ודאות לגבי המידה של עצמי, אלא שגם לבן זוגי היו דעות מוצקות על הסוגייה. בכל פעם שהראיתי לו זוג ראוי, הוא אמר בארשת פנים חמורת סבר: "אבל הן מעור." מאז שהפך לטבעוני, הוא מעורר בי רגשות אשם כשאני רוכשת דבר מה העשוי מחיה. והצדק עימו. הוא הציע לי לסור ל-Sustainable, החנות האיסט וילג'אית המוצלחת, ולבחון את ההיצע. בססטיינבל הכול ממוחזר וידידותי לסביבה, הן הסחורה והן החנות עצמה. יש אלבומי תמונות שעטיפתם עשוייה מתקליטים של סטרדיי נייט פיבר (שנייה למטה); תיקי לפטופ מחליפות צלילה, וארנקים מצמיגים (שלישית למטה), וכן שעונים ללא בטריות הפועלים על מים (רביעית). אפילו השלט בכניסה פועל על אנרגיה סולארית.

האשמתי אותו בדו-פרצופיות. הרי רק לאחרונה קראנו בספר המוצלח והמעוצב PIG 05049 שאפילו ביין ובבירה יש ג'לטין. אבל הוא המשיך להתקיף אותי במיילים עם אופציות טבעונית וידידותיות לסביבה נוספות. ויש די הרבה, למשל, ב-MoonShoes יש נעליים ומוצרים טבעונייים; ב-Nimli, אתר מוצלח במיוחד, יש מוצרים שהם לא רק טבעוניים, אלא גם טבעיים, ממוחזרים ובסחר הוגן; ב-Fashion Consciene מציעים מגוון של מוצרי אופנה שיוצרו באופנים אתיים לנשים. לפעמים, צריך להחליט מה יותר חשוב - החיות או הסביבה, אם כי ניתן למצוא מוצרים שהם גם וגם. למשל, מגפיים מגומי טבעוני ממוחזר של חברת מליסה בעיצוב של ויויאן ווסטווד, וכל המוצרים של Automie Project.

אבל בסופו של חשבון, לא כל כך התחשק לי לקנות מגפיים מצמיג ממוחזר. חיפושיי אצל החשודים הרגילים העלו חרס, וגם באתרים נוספים שמצאתי בזיעת אפיי - Gravitypope ו-Endless - בהיתי ללא תוצאות. נאלצתי לפנות בבושת פנים לחברתי רחלי. "מה התקציב שלך", היא שאלה בטון ענייני עד אימה. בשלב זה הבנתי שככל הנראה, עלי לרכוש שני זוגות. האחד, זוג מחמם ופרקטי, והשני - אסתטי. או למעשה שלושה זוגות, ואפילו ארבעה, שכן לאחרונה פיתחתי אובססיה לנעלי אוקפורד בשחור-לבן, שאינן מספקות את הערגה לנעליים גבוהות. רחלי הציעה שני כיוווני פעולה. לצרכים הפרקטיים עלי לפנות לטרטורן, ואילו לצרכי האסתטיים עלי לפנות לאי ביי. אף על פי שהיא מייד איתרה לי מגפי פרגאמו מדהימים מיד שנייה, המחשבה לרכוש דבר מה בלי האופציה להחזירו העלתה לי את הלחץ דם. הלכתי אם כן על האופציה של טרטורן, מתנחמת בכך שלכל הפחות אינן עשויות מעור, אלא מגומי, אך מוטרדת בשל ריפודן הבשרי, מבד פלוסין.

ברגע שהתחלתי להתלבט מול האתר של טרטורן, נזכרתי בחוויית הקניות האלוהית שהיתה לי ב-Zappos, אתר שמתמחה במכירת נעליים, ומצטיין בשירות הלקחוחות הטוב ביותר ביקום. בזאפו'ז פוטרים את הלקוח מדמי משלוח, גם על פריטים מוחזרים, ושולחים את ההזמנה במהירות, תוך כארבעה ימים. העובדים חביבים ביותר, אבל בלי לעצבן, מה שהופך את כל חווית הקנייה לכיפית ונטולת לחצים (לכתבה על זאפו'ז בניו יורקר לחצו כאן). אבל החוויה של שנה שעברה לא הגיעה לקרסוליה של זו הנוכחית. הזמנתי זוג מגפי טרטורן מגומי בצבע זית בהינף הקשה, ללא חששות וללא השגות. ידעתי שיש על מי לסמוך. כאשר הגיעו המגפיים, שהתגלו כקוליים ביותר, כמובן שלא הייתי מסופקת. המידה לא בדיוק התאימה, בהחלט, והצבע אכזב אותי קמעה. אבל לא היתה סיבה להיכנס להתקף חרדה. הרמתי אליהם טלפון בשאננות, וענתה לי עובדת אדיבה. היא מייד שלחה לי זוג נוסף במידה אחרת ללא חיוב, והציעה שאשאיר אצלי את הזוג הנוכחי. "תוכלי להשוות ביניהם, ולהחליט." למילים אלה ייחלתי כל חיי. כל משאלותיי התגשמו להן. לשבת בבית, לזמן אלי מומחים ויודעי דבר, לערוך מחקר מקיף, ולבצע החלטה שקולה. אבל זה עוד כלום. המוכרת המשיכה, "תרצי את הזוג הנוסף בירוק זית, או בצבע אחר?". "אני יכולה לקבל אותו בכחול?", שאלתי בהיסוס, לא מאמינה למשמע אוזניי. לא רק שיכולתי להשאיר אצלי את הזוג הראשון, אלא שזאפו'ז לא חייבו אותי עבור המשלוח של הזוג השני. קיבלתי גם שדרוג מיוחד למועדון הווי איי פי שלהם, שכולל ככל הנראה את קהילת האובססיביים בארה"ב, וחבריו מקבלים את המשלוחים תוך יום. סגרנו את השיחה בחנופה הדדית.

תוך יום הגיע הזוג הנוסף. לאחר רביצה בת יומיים בסלון, העזתי לפתוח את הקופסא, שנחה לה לצד קופסא תואמת. כמובן שגיליתי שהמידה שהזמנתי בפעם הראשונה היא הנכונה. לרגע שקלתי להזמין זוג נוסף במידה הנכונה בכחול, אך נס התרחש. עייפתי אפילו את עצמי. הלכתי לסניף של יו פי אס בגאון, ונתתי לפקיד את הקופסא. זאפו'ז מספקים תויות משולמות מראש עבור החזרות, דרך המייל או דרך הדואר. גם חברות אחרות מספקות תוויות שכאלה, אבל לעולם לא נתקלתי בחברה שמוכנה לשלוח זוג נוסף ללא חיוב וללא דמי משלוח.

לפתע היתה לי הארה. זאפו'ז למעשה פיתחו מנגנון שירות לקוחות מיוחד, ידידותי לאובסס. הם מרוויחים ממנו יותר מהלקוח, כי כל התלבטות, קלה ככל שתהיה, זוכה לפתרון נוח וזול, ומאפשרת קניה. וכך הרגתי שתי ציפורים במכה אחת: רכשתי זוג מגפיים ידידותיים-לחיה-למחצה, אך יותר חשוב, ידידותיים לאובסס.

השבר הגיאולוגי

אף פעם לא חקרתי את מימדי התופעה. עד כמה שאני יודעת, היא משותפת לי ולחברה מהימים עברו. אך ציפור קטנה לוחשת לי כי האנושות כולה כורעת תחתיה. התופעה כמעט נגוזה מלבי, אך לאחרונה, בעקבות שטף המבקרים שצבאו על העיר, שבה והופיעה לה במלוא תפארתה.

על פי נסיוני, היא בדרך כלל מתרחשת במהלך מסע קניות מייגע באחת הרשתות הגדולות, אם כי היא יכולה בהחלט להתקיף גם ביום של חול. תלוי איך התחיל הבוקר. בשנות העשרים המוקדמות, היא לכדה אותי בדרך כלל על סיפו של הסניף של טאואר רקורדס ז"ל בברודווי. לאחרונה, היא חשפה את מלתעותיה בטופשופ, אליה נגררתי עם הרשל'ה הזכורה לטובה (ראשונה למטה). אבל באותה המידה, היתה יכולה לארוב לי גם בוויקרטוריי'ז סיקרט, שם רכשה הרש כמות מסחרית של גרביוני רשת בצבע גוף עם פס שחור וסקסי לאורך הרגל (שניה ושלישית), או בחנות האימתנית Shoe Mania, שבה הבריקה ברכישת ריבוק אדומות לאמה (אחרונה למטה).

בבוקר אותו יום, יצאתי מן הבית בחופזה עם הרשל למסע קניות ברשתות הגדולות, ורכשתי בדרך קפוצ'ינו במאפייה של בלתאזר. לגמתי ממנו להנאתי על בטן ריקה, עיוורת להשפעות מרחיקות הלכת של אקט שכזה. אויה, איזה גן עדן של שוטים! ברגע שעברנו את מפתן החנות, הרגשתי כי שבר גיאולוגי עומד להתבקע בבטני. סחרחורת אחזה אותי. ידעתי שאם לא אסור לשרותים תכף ומיד, רע ומר יהיה גורלי. נדמה לי שיש הסבר פיזיולוגי לתופעה. בזמנים של לחץ, מצוקה או אפילו התרגשות, הגוף מפריש אדרנלין. וההמשך ידוע.

אמשיך בסיפורי, איפוא. עם היכנסי להיכל של טופ שופ, מיד ידעתי שעלי לברוח החוצה ולחפש את השירותים הקרובים. אבל משימה זו אינה פשוטה כלל וכלל. לאורכו של ברודוויי, ובייחוד באיזור האוסטון, אין הרבה מסעדות, ובחנויות עצמן אין שירותים ציבוריים בדרך כלל. מכוסה זיעה, זינקתי לעבר המוכר ושאלתי היכן השירותים הקרובים. כיודע דבר, הוא שלח אותי לסניף הקרוב של סטארבאקס, שנמצא למזלי מול החנות. מיהרתי לשם כנשוכת נחש, כוס הקפה עדיין בידי, אך עם הגיעי לבית הקפה נפלו פני. בתור לתא האחד והיחיד השתרכו חמישה אנשים, ביניהם שתי תיירות מגרמניה. עמדתי בתור, מפרפרת, בעודי מנסה להחביא את כוס הקפה מפני עובדי הסניף. דקה לפני שקרסתי התפנה תא, וחשתי פנימה כל עוד נפשי בכפי.

אף על פי שהרשל'ה עשתה עצמה כאילו אינה מכירה את התופעה, דומני כי היא מאפיינת ראשית כל את קהילת התיירים. אלה ממהרים לצאת חיש בבוקר ממשכנם, ללא הטקסים הרגילים של שעות הבוקר, שבין היתר כוללים רביצה קלה בשרותים. עם הכניסה ללוע הארי, הווי אומר לחנות עצומה כלשהי, המכניסה את התייר באופן מיידי למצב של חרדה לנוכח גודל המשימה, חושפת התופעה את שיניה. התופעה עשויה להתרחש גם בחנות קטנה יותר, המלאה במיני קשקושים ומצריכה נבירה. עודני משתוממת על כך שהרשל לא נפלה חלל בטויטוקיו, חנות צעצועים עמוסה שבה רכשה את ה- Hnapanda, מעין דובי שחיפשה במשך שנתיים, חצי פנדה חצי ארנב מבית היצור של האמנית Nagi Noda (למטה).

כשהתוודיתי בפני בן זוגי על אודות התופעה, הוא חשף בפני את קיומה של תוכנת אייפון, או מה שנקרא, אייפון אפ, ששינתה כליל את עולמי. התוכנה, SitOrSquat, מיידעת את המשתמש לא רק איפה ממוקמים השירותים הציבוריים הקרובים למקום הימצאו, אלה גם האם הם פתוחים, והכי חשוב - האם הם מאפשרים ישיבה. אלליי! לו רק הייתי יודעת באותו יום כי במרחק שני צעדים מחכים להם השירותים ביוניקלו. שלא לדבר על בננה רפקליק, שם יש אפילו כיסויים לאסלה!

הוא בסך הכול מנסה לעשות את העבודה שלו

חבר אמריקאי שלי שגר פעם בניו יורק אמר שבחיים לא היה רוצה לחזור לגור בעיר. כשאתה גר בניו יורק, הוא טען, אתה מוצא את עצמך מוטרד בגלל דברים שאתה ממש לא אמור להיות מוטרד בקשר אליהם, כמו למשל השגת שולחן במסעדה או כרטיסים לסרט. אכן, מוכרחה אני להודות כי יש דברים בגו. לפעמים יציאה לארוחת ערב במסעדה בניו יורק מורידה אותי ביגון שאולה. אינני מדברת על ארוחות צהרים. אז בדרך כלל אין בעיה. השבוע, למשל, אכלנו צהריים בשני מקומות טובים בלי לעמוד כלל בתור: פיצה ב-Posto, וארוחה טבעונית בבליס קפה שבוויליאמסבורג (שנייה למטה, באווירת מארג' סימפסון). אבל מצב העניינים שונה בתכלית כשבארוחת ערב במסעדה פופולארית עסיקנן. חלק גדול מהמסעדות בניו יורק אינן מקבלות הזמנות, ויש להמתין בתור יותר משעה עד קבלת השולחן המיוחל. ברוב המסעדות, מסרבים המארחים להושיב בשולחן עד שכול הקבוצה מגיעה. כך, באיפודו, המסעדה היפנית עם הראמן הכי טעים בניו יורק, חיכינו כמעט שעה וחצי עד שקיבלנו שולחן לחמישה (ראשונה למטה). במקרה זה, ההמתנה השתלמה, לא רק בגלל הקוקטליים המדהימים והפלפלים הקלויים שאפשר להזמין בבר בינתיים, אלא גם בזכות סלט המלפפונים והטמפורה אספרגוס החד פעמי.

אבל הארוחה האיטלקית בפרנק ביום ראשון בערב תיזכר לדראון עולם. עוד בצהרי היום חטפתי מנה הגונה מבן זוגי על כך שהטרדתי אותו בזמן שהוטרד מהעבודה. חשבתי שיסרב משום כך לצאת לאכול עם האורחים הרבים שהגיעו מארץ המולדת: אחותי ואחייניתי בת ה-16, שצנחו לביקורון וחרשו את ברודוויי מבוקר עד ערב, והרשל'ה, שהחליטה ברגע האחרון לוותר על ארוחה יפנית בקאג'יטסו ולהצטרף אלינו. לאחר שזבחתי והעליתי עולות, ואפילו הצעתי שהרש ואני נצא לדרך ונקרא לו כשיתפנה שולחן, התרצה בן זוגי. כשהרשל'ה ואני הגענו למסעדה, גילינו שאחותי וביתה כבר מחכות לשולחן במשך 15 דקות. הן היו עייפות מהג'ט לג, וסף הנרווז כבר היה 3+. מסתבר שהיה שולחן פנוי לחמישה תוך חמש דקות. הודעתי לבן זוגי שעליו להגיע מיד. אבל כשביקשנו כבר להתיישב, הודיע לנו המארח: אייי דונט סיט אינקומפליט פארטיז. הי איז קאמינג אין פייב מינוטס, אמרתי בביטול, אם כי בלבי חשדתי שבן זוגי יאחר בעוד מספר דקות טובות. המארח לא התרשם, והמשיך לחזור שוב ושוב, איי דונט סיט אינקומפליט פרטי'ז, איי דונט סיט אינקומפליט פרטי'ז.

המסעדה החלה להתמלא בעוד ועוד אנשים, שהתיישבו בשולחנות הריקים שנותרו. עברו עשר דקות, ובן זוגי לא נראה באופק. "אני ממש רעבה", יללה הרשל'ה. "לא אכלתי כלום מאז הפיצה בצהריים. אולי תתקשרי אליו לראות אם הוא בדרך?" אחותי הוסיפה שמן למדורה תוך שהיא נועצת מבטים מזרי אימה בדלת הכניסה: "אנחנו חשבנו לאכול בשמונה, לא בשמונה וחצי!" מדי פעם, כשהמארח עבר באיזור, התחננה אחותי לשולחן. "ווט דז איט מטרררר. וי וייל אורררדר פוד, וי ויל איט". אבל המארח היה בשלו. אחייניתי ישבה ובהתה בנוכחים, מחשבת מה עוד נותר לה לקנות ב-Forever 21, ומחכה להוראות מאמה. בשלב מסוים, הצעתי לחבורה להתיישב ולאכול בגפן. "אבל הוא לא ייתן לנו!", קראה אחותי בייאוש.

החלטתי שלא משנה מה, אני לבן זוגי לא מתקשרת. לא אכפת לי למות מרעב ולחכות עד מחר בבוקר. רק לא להתקשר עוד פעם. הספיקה לי מנה אחת להיום. פתחתי בהסברים מופלגים. "ככה זה בניו יורק, אם רוצים אוכל טוב צריך לחכות. אין ברירה". אבל נראה היה שהחבורה לא קונה את הסבריי. האוויר נהיה דחוס. פרשתי לכסא מאחורי קבוצה גדולה של אנשים, מסתתרת מחבורת האובסס. מדי פעם שמעתי קול קורא בשמי, "טל, טל, אולי תסמסי לו", אך עשיתי את עצמי לא שומעת. עצביי החלו לגאות. כשבנות החבורה החלו שוב להתחנן שאתקשר התחלתי לירות: "הרשל'ה, לך חיכינו אתמול שעה בבית ושכחת בכלל שקבענו, ואתן הברזתן לנו אתמול". הרשל'ה המשיכה לילל. "הריחות פה הורגים אותי, אני רעבה." אחותי קראה: "אנחנו סתם חיכינו, היינו יכולים גם לבוא עכשיו."

בסופו של דבר הלחץ המאסיבי הכריע אותי, והרמתי טלפון לבן זוגי. הסתבר ששוב הוטרד על ידי העבודה, והיה כבר במונית בדרך למסעדה. אחותי התחננה למארח. "הי איז קאמינגג, הי איז קאמינגג." אך המארח כבר לא האמין. "אני לא אושיב אתכן עד שאראה אותו. איי דונט סיט אינקומפליט פרטי'ז". בשלב זה, כל החבורה עמדה ולטשה עיניים לעבר הדלת. "הנה הוא", שמעתי את הרשל'ה, "זה הוא?" היא הצביעה על ננס קופיף. "נראה לך שזה הוא?!" צרחתי, והרשל'ה קראה, "אני לא רואה כבר כלום מרוב רעב".

כעבור מספר דקות בן זוגי נכנס בנונשלטיות למסעדה, מבלי לומר מילה. כולם הסתכלו עליו במבט מאשים, אבל אני התאפקתי. לא משנה מה, אני הערות לא מעירה לו היום. הספיקה לי מנה אחת. קראנו למארח בנואשות, מתחננות לתשומת לב. היה זה מופע אימים ישראלי טיפוסי. "למה לא, קח ת'זמן", נבחה הרשל לכיוונו כשהשתרך לעבר עמדת התפריטים. אחותי וביתה כבר היו בהיכון, והרימו את כל השקיות. בן זוגי תרם מנת טירוף נוספת לקדרה, שהותירה את כולנו בתדהמה. "תנו לו לעשות את העבודה שלו. הוא בסך הכול מנסה לעשות את העבודה שלו". אבל אני התאפקתי.

בסופו של דבר התיישבנו, והנרווז נרגעו עם כוסות של יין הבית. שוב גילינו שהכי טוב להזמין פסטה ברוטב עגבניות, בלי קשוקשים ותוספות. אחרי הטירמיסו, שהיה הדובדבן שבקצפת, אפילו הרבצתי התחנפות למארח, "תנק'ס פור דה טייבל". מצב רוחו מעט השתפר, והוא ענה, "נו פרוב, בייב." בסך הכול, הוא מנסה לעשות את העבודה שלו.

עלילות הרשל'ה במטרופול

למרות חששותיה מהקור הגדול, הרשל'ה נחתה אצלינו בדירה לביקור קצר. הסכמנו להרפתקה, אף על פי שבמוחי חלפו להם אימאג'ים מעוררי אימה - ביניהם הרשל'ה המצוננת כדרך קבע מהלכת בתוך ענן של ניירות טואלט מפוררים ובקבוקי מים מפלאסטיק. הרגעתי את עצמי בידיעה שביקורה התזזיתי בוודאי ימריץ אותי לגלות חנויות חדשות בעיר, ויספק מלאי בלתי נדלה של דיווחים משעשעים מארץ המולדת.

הרשל'ה התעתדה לנחות ביום שישי בשעה רגועה - 4 אחה"צ, אבל בתוך תוכי ידעתי שצפויות לי עוד הפתעות. ואכן, יומיים לפני ההמראה חלתה כהרגלה בדלקת גרון, ודחתה את הטיסה. יום לפני הטיסה נודע לי במקרה שמועד הנחיתה החדש הוא 4 לפנות בוקר. נתתי הוראות מדויקות למציאת הבניין והדירה, וקיוויתי לטוב. ביום שבת בחמש וחצי בבוקר העיר אותי צלצול עקשני באייפון. "הלו מאם?" נהג המונית של הרשלה היה על הקו. אכן מדובר בתקדים, שכן נהגי המונית בניו יורק לעולם לא מחליפים מילה עם הנוסעים. "ווי אר לוקינג פור דה האוס". לאחר שצלחנו את מכשול מציאת הבית, הצלחנו לעבור בשלום גם את מכשול האינטרקום. אך הרשלה עדיין לא הגיעה. שוב צלצל הטלפון. "איפה זה דירה 1d, אני לא מוצאת, יש פה רק m, יש פה רק m (מזנין)". התנחמתי בכך שהרשלה, שהגיעה מצוידת במעיל-שמיכה בצורת סנפיר וצעיף מחורר, הגיעה עייפה. למרבה המזל, הרשלה היא האורחת היחידה מבין אורחינו שלא לוקה בג'ט לג. היא מתוכנתת אוטומטית על שעון ניו יורק, מאחר שבתל אביב היא הולכת לישון מדי יום בשש בבוקר.

למחרת בבוקר, יום שבת, הרשלה התעקשה לצאת לקניות ברשתות הגדולות, שהולכות ומתרוקנות מהסיילים הגדולים של עונת הכריסמס. אף על פי שגם לי היו מספר סידורים בברודווי - החלפת קרדיגן עם כריות מקושקשות בכתפיים מטופ שופ וחולצה טרמית מיוניקלו - הזדעזעתי מעצם הרעיון לסור לשם בסופ"ש. אנחנו משכנו לסיור באיסט וילג' ובלואר איסט סייד. אני רציתי לבקר ב- Dolce Vita, חנות נעליים ובגדים שהמליצו לי עליה, ולסרוק את חנויות הוינטג' באיזור, ואילו מניעיו של בן זוגי עדיין לא היו ברורים. הפור עוד לא נפל במהלך ארוחת הבוקר צמחונית בקייטס ג'וינט. אני חגגתי על אגז בנדיקט, אך הרשלה הכמעט טבעונית ובן זוגי אכלו אותה עם ורסיה של המנה עם טופו במקום ביצים.

חשבתי שניצחתי כשהצלחנו למשוך ללואר איסט סייד, אבל אז הסתבר שספגתי מכה אחת אפיים. לפתע הרשל ואני מצאנו את עצמינו בשאריאנדקו, חנות האופניים האהובה על בן זוגי. "תוכלי למצוא שם כובע", הוא ניחם את הרשל כשהובלנו לתוך החנות. בן זוגי החל לשוטט במקום במרץ. הסתבר שהם מכרו את הגלגלים של הפיקסי שהשאיר שם כשקנה סט חדש של גלגלים, או משהו כזה, והנ"ל קיבל אשראי בחנות. שהינו במקום במשך כחצי שעה, אך בסופו של דבר הגיחה השתלמה: הרשלה ובן זוגי מצאו כובעים של פיפוסייקל שיוצרו בשיתוף פעולה עם הארגון למען איכות הסביבה, Times Up. בן זוגי מצא גם כסא הארדקור מינימליסטי לאופניים של החברה היפנית Kashimax - בלי ריפוד ובלי קשקושים.

משם המשכנו לסייר בלואר איסט סייד, וגילינו מספר חנויות וינטג' מוצלחות: Ellen, שבה איתרה הרשל נעלי אוקספורד של פראגמו בשחור לבן במצב מצוין (ראשונה למטה); Las Venus, חנות רהיטי וינטג' מאמצע המאה (שנייה ושלישית למטה) ו-Amoskeagexx, מבית היוצר של חברת הטקסטיל Design Works, שמספקת בדי דנים להלמוט לאנג וראלף לורן. בחנות ישנם פריטי וינטג' שווים - חולצות פלאנל, סוודרים ומעילים משנות ה-40 - לצד פריטים חדשים, והכול באווירת אמריקנה. התיקים מצמר טוויד בעבודת יד קוליים במיוחד .

המשכנו באווירת האמריקנה ל-Save.Khaki, שמציעים בגדי קז'ואל לגברים מבדים מושלמים (ראשונה למטה). שמענו עליה כבר מהבלוג A Continuous Lean, שתמיד אפשר להסתמך עליו להמלצת אנינות. משם המשכנו ל-Oak, שבה גילינו אוסף משקפי שמש, ספק קוליות ספק מתלהבות, מבית יוצר בלתי ידוע - 18 דולר לאחת (שנייה למטה). קינחנו באודין ו-Pas De Deux האהובות, שמקבצות פריטים נבחרים של מעצבים צעירים, רק כדי לגלות שגם בעונת הסיילים כל פריט עולה 200 דולר בממוצע (אחרונות למטה).

בלילה כיפרנו על חטא, וסחבנו את הרשלה לקראוון אוף דרימס לחוויה מתקנת. משם המשכנו לדרינק בליט, כי בדציבל, בר הסאקי ברחוב 9, היה מפוצץ. במהרה צמד החתייארים כבר היו עייפים, אז השארנו את הרשל עם חברה, מפתח, והסברים חוזרים ונשנים על מיקום הדירה. כשהתעוררתי להאכיל את החתולות נשמתי לרווחה: הרשל שבה הביתה. אבל מצאתי אותה על הכורסה של פולן הכלב, מכוסה בסמרטוט שלו, ומדיפה ריח של בירה. הספה, כולל הפוך ושמיכת הצמר, היו מיותמות. "היה לי קר", טענה כשהערתי אותה, והשכבתי אותה לישון במיטתה.

בבוקר, ניחוח בירה עדיין עמד באוויר. סחבתי אותה לקניות בקומודיטיס נטורל מרקט, החנות האהובה עלינו. החנות קטנה יחסית, אבל מבחר הירקות והפירות לא היה מבייש אפילו את הול פודס, וחוויית הקניות שם היא הרבה יותר נעימה. גררתי אותה בעיקר כי לא רציתי להשאיר את פופי לבדו בחוץ. מאז שאישה מטורפת צרחה עלי מול כולם שישנם גנבי כלבים בעיר שימכרו אותו ב-300 דולרים, אני מעט חוששת להשאירו בחוץ. בשלב מסוים, בעודי רוכשת מספר בקבוקי מיץ קמבוצ'ה, ההתמכרות החדשה שלנו, חשבתי שאני שומעת קריאות בשמי. לא יכול להיות, אמרתי לעצמי. אך כשהגעתי לקופות ראיתי אותה עומדת בתוך החנות עם פופי. היה לה קר, מסתבר, אך יותר מכך נבהלה כשנודע לה ששוק הפשפשים נסגר ב-4 אחה"צ. שלחתי אותה לשם לבדה במונית בתקווה כי לא תלך לאיבוד. בערב חזרה שלמה ובריאה, עם שלל מרשים, דווקא לא מהשוק אלא מ- Beacon's Closet, חנות וינטג' מוצלחת שמצאה בוויליאמסבורג: נעלי סירה שחורות של מדיסון הרדינג, נעלי עקב שחורות וחולצה מבד קומבינזון (למטה).

למחרת בבוקר ציפתה לי הפתעה מעניינת אם כי צפויה. הרשל'ה לא היתה במיטתה. לילה קודם לכן, יצאה שוב לבלות עם חבר מקומי, ונראה שהתפיידה לה ברחובות האיסט וילג'. מתוך הכרות עם הנפשות הפועלות, חשבתי לתומי כי הרשל נפלה שדודה אצל המקומי, והחלטתי לא להיכנס להיסטריה. בצהרי היום החלטתי לערוך מספר שיחות טלפון אמהיות, לברר מה עלה בגורלה. מסתבר שבילתה את הלילה עם מספר מכרות שפגשה בבר, וישנה כבר אצלן. הדבר המרכזי שהטריד אותה כשגערתי בה על התנהגותה היה שנחרה לידן כל הלילה, כפי שהעידו הבנות.

מחולות ראשון לציון למנהטן: סיפור הצלחה

לפני כשלוש שנים קיבל בן זוגי מייל, שבו מתחננת פעילת צער בעלי חיים ברחובות בפני קוראיה לאמץ את פופאי, "כלב טהור עים לב זהב" בן שבע שנים, "שסבל המון בחיים ולא ראה יום של שקט". היא פירטה בדחיפות את תלאותיו של הכלב "המיוחד והנדיר באופיו", אך חסר המזל.

רוב חייו של פופאי עברו בשוטטות ברחובות ובמכלאות. הוא נמצא בגיל 4 וחצי, רעב ותשוש, ולא ידוע מה עבר עליו קודם לכן: "יכול להיות שמסע הייסורים שלו התחיל כבר מהיום שנולד". משם הועבר לכלביית צב"ח רחובות, שבה שהה במשך שנה עד שנמצא לו בית. אבל בעליו איבדו אותו לאחר זמן קצר בחולות ראשון לציון מבלי שטרחו לחפש אחריו, ופופאי נידון להמשיך בחיי רחוב קשים ואכזריים, בחוסר כל. לאחר זמן מה נמצא בתחנת הסגר של עיריית לוד, אם כי לא היה ברור כיצד הגיע לשם. "לכו תדעו מה עבר עליו. לכו תדעו איפה הוא התגלגל בכל התקופה הזאת ובאיזה מקומות היה". ברגע האחרון ניצל ממוות על ידי אנשי כלביית רחובות. משם הובל לכלבייה בשנית, הפעם למשך כשנה וחצי, מבלי שאף אחד יבקש לאמצו. "כל מה שהוא רוצה זה חיים שקטים ויציבים, דבר שלא היה לו כבר שנים רבות. דבר שכל כך מגיע לכלב המיוחד הזה".

סיפורו של פופאי נגע לליבו הרחום של בן זוגי, והוא החליט לאמץ אותו, אף על פי שהיו לו בבית גם זוג חתולות שמצא ברחוב. תחילה, פחד פופאי אפילו לחצות את הכביש ברגל ורעד מפחד למראה מכוניות, ובן זוגי הרים אותו לאורך תקופה ארוכה על הידיים במעברי חציה. פופאי התרגל במהירות לביתו החדש ולחיים בעיר, ואפילו החל לרדוף אחר לוטריות בפארק הירקון.

ואכן, פופאי - או,Pomay ,Polen ,Pomeh יוקנעיי, יוקנקלאי - הוא כלב כל כך שופע אהבה וטוב לב, כל כך חכם ומתוק, וכל כך מתמסר וממושמע מעצם טבעו, שאפילו אני לא הצלחתי לקלקל אותו. הוא נאות אפילו להמשיך ללקק את פניי כשאני שרה לו: "אחת שתיים שלוש, פופאי על הראש!", מה שלא ניתן לומר על יתר שוכני הבית. למזל כולם, הגעתי לחייו בגיל מאוחר יחסית, כשאופיו כבר היה מקובע. אמנם, ניכרו מספר שינויים בהרגליו עקב התערבותי. בעוד שלפני כן רבץ על כרית בסלון, כעת לקח בעלות על הכורסה הלבנה שרכשנו ב-West Elm, ומדי פעם אנחנו מוצאים עליה שאריות של הפרשות יבשושיות שיורדות רק בקושי. גם על הפוף הצבעוני שקנינו באורבן אאוטפיטרס (שלישית למטה) הוא רובץ בכל פעם שמתירות לו החתולות. אבל אופיו הייחודי נותר כשהיה, מבלי שצצו להם לפתע סימפטומים של טירוף עקב פינוק יתר, שמהם סבל למכביר כלבי ז"ל, רופי. חמוד ככל שהיה רופי בני הבכור, אינני יכולה שלא להכיר בחלקי בהתפתחותם של מספר תסמינים קיצוניים - ביניהם השתנה על האוכל של עצמו ועל הספה, תוך כדי עמידה. אולי הפעם ההיא שחטפתי נשיכה במקומו היתה הרגע המחולל. מי יודע. את פופאי, לעומת זאת, לעולם לא תמצאו אפילו נובח, פרט למקרים קיצונים במיוחד. לאחר סדרה ארוכה של כאפות מאת החתולות, נפלטת לעתים רחוקות נהמה מפיו, אחת ויחידה, שנדמה שמפתיעה אפילו אותו. פולן ידוע ככלב החמוד והשקט ביותר בבניין, ושכנינו בני ה-90 מינוס, סאל ורוז, אינם מפסיקים להתפעל ממנו, בייחוד בהשוואה לכלב הנבחן מהדלת ליד. פופאי מלקק לשלום את כל השכנים, ולפעמים מרוב התלהבות אפילו מלקק את האוויר.

לפני הנסיעה לניו יורק חששנו פן פומיי יסבול מהמעבר - מהקור, מהשינוי הקיצוני בסביבה, מהניתוק מבני המשפחה המורחבת. סבתו, הנערצת על פומיי יותר מכול, מחזיקה בביתה שלוש כלבות וחמישה חתולים, והיד עוד נטויה. לכן, דאגנו לספק לו תנאים אופטימליים. שכרנו את שירותיה של חברה יעילה בעלת השם המגעיל טרמינל פור פטס, שמתמחה בהטסת חיות בתנאי מחלקה ראשונה וחוסכת לבעלים חלק גדול מכאב הראש הכרוך בכך. כושר הסיבולת של שולי, עובדת החברה שטיפלה בנו, וקבלה ממני כל יום טלפון או שניים בממוצע החל מחודש לפני הטיסה, בהחלט ראוי לציון.

הטיסה עברה בשלום, פרט לג'ט לג קל, והופעה חוזרת וזמנית של המבט העמום שהיה בעיניו של פופי בעת אימוצו. בניו יורק המשכנו להעמיס על פופאי תפנוקים. העיר מלאה בחניות לחיות עם מיני מוצרים אלטרנטיביים - טבעיים, אורגניים וידידותיים לסביבה, כמו למשל Whiskers, ו- Puppy Love. סקר אחד הראה שבזמן המיתון האמריקאים חוסכים בכל דבר אפשרי, פרט לתחום חיות המחמד, שבו הם בזבזנים כרגיל. הלכנו עם הזרם, וקנינו ליוקנעיי מיטה של West Paws מכותנה אורגנית שהוכיחה עצמה כהצלחה כה גדולה, עד שנאלצנו לקנות אחת נוספת לחתולות (ראשונה למטה). משם הדרך היתה קצרה לטיפול תקופתי אצל Unleased, הגרומרס באווניו בי. הטיפול כולל לא רק רחיצה בחומרים טבעיים, אלא גם ניקוי שיניים וקציצת צפרניים. גולת הכותרת: קשירת בנדנה לצווארו של הכלב עם תום הרחצה (שנייה למטה). בבית פופאי לועס בתאווה עצמות שאת נפלאותיהן גילו לנו לאחרונה זוג צעיר מקווינס שפגשנו בבד אנד בקרפסט ידידותי לכלבים בעמק ההדסון (אחרונות למטה). מדובר ב-Bully Sticks, עצמות העשויות מדבר לא אחר מאשר זין של שור, ומפיצות ריח של דג בורי. אך השמועה אומרת שהם בריאות מאוד, בעיקר לשיניים.

מכיוון שבן זוגי הוא חמור העבודה, לפחות לעת עתה, בניו יורק הפכתי רשמית לדוג ווקר הבלעדי של פומה. העניין השתרש בצורה כה מדאיגה, עד שלעתים אני תוהה אם גם על ערש דוויי עדיין איאלץ לרדת עמו השקם והערב. למרבה המזל, ניו יורק מאוד אוהבת כלבים. מלבד המקומות שמוכרים בהם אוכל, אפשר להיכנס לרוב החנוית עם הכלב בצורה די חופשית, כולל אורבן אאוטפיטרס. בהרבה מקומות מחזיקים גם ממתקים לכלבים מזדמנים, ועוד שואלים: קאן איי גיב הים א טריט? הבעיה היא שכלבים חייבים להיות קשורים ברצועה, אפילו בפארקים. המקום היחיד שכלבים יכולים לרוץ בו בחופשיות הוא ב-dog runs, מעין רחבות סגורות ומדכאות, ללא שאר רוח (למטה). אבל פופאי לא אוהב להסתובב או לשחק עם כלבים אחרים. הוא ראה יותר מדי כלבים בחייו, במכלאות ובהסגרים, ומעדיף לטייל ברחוב או ללקק בני אדם. כשנכנסים לדוג רן הוא מביט במבט נוגה לעבר השער הנסגר מאחוריו, ויושב חמוץ בפינה, מחכה לדקה שנסתלק מהמקום. לכן, הטיולים של פומה כוללים בעיקר שיטוטים בעיר, עם עצירה לפרקים במאפייה האהובה עליו, גרין בייקרי, העשויה כולה מחומרים ממוחזרים, כולל הקירות והמדפים, ומציעה עוגיות אורגניות מיוחדות לכלבים: 75 סנט לעוגיה. פומיי ידוע כפעיל למען איכות הסביבה.

אפילו וטרינר מעולה מצאתי לפומיי והחתולות. אני נוהגת לעבור אצלו אחת לכמה זמן בשאלת סרק כזו או אחרת, והוא מקבל את אותי תמיד בהבנה. לעתים אפילו מרחם עלי ואינו דורש תשלום. הפעם האחרונה שחשתי אליו בבהילות היתה לאחר שקרצייה עקצה את פומה בעמק ההדסון, והייתי משוכנעת שיש לו ליים דסיז. היה לי קייס, כי באיזור עמק ההדסון שוכנת הקרצייה שמעבירה את המחלה, כפי שלמדתי מטלפון לבד אנד ברקפסט עם חזרתינו. ויי אר יו דואין זיס טו יורסלפ? שאל אותי הוטרינר בתדהמה כששאלתי אותו אם לדעתו כדאי שאתחסן נגד המחלה.

אבל לעולם לא היינו יכולים לחזות את השינוי המרעיש שחל בתדמיתו של פופאי. בעוד שבתל אביב נחשב לכלב אשפתות, ולא זכה למבט נוסף מאת העוברים והשבים, הרי שבניו יורק לפתע זרח כוכבו. אנשי העיר החלו לעצור אותי ברחוב ללא הרף, מתפעלים מיופיו, מתעניינים באיזה זן בדיוק מדובר. אפילו מאוזני הגרמלין הזקורות שלו הם התרשמו. מכייון שניו יורק מלאה בכלבים קטנטנים ומעצבנים, שקל יותר להחזיק בעיר גדולה (הם נכנסים לתיקים שאפשר להכניס לסאבווי), נראה שהניו יורקרים עורגים לכלבים מסוג אחר. העניין הגיע לשיאו כשיום אחד קיבלנו מייל בזו הלשון:

hi! i'm ting ting's friend. i was asking about dogs for my friend amy who's over at isaac mizrahi/liz claiborne. ting ting may have told you, they're casting now for a shoot they're doing nxt week w/ arthur elgort. day rate is $200

thank you for the jpegs, your dog is amazing

i'll let you know what transpires.

;)

רוצים את פומה לצילומים של אייזיק מזרחי וליז קלייבורן? בחורה בשם טין טין? 200 דולר ליום? מי היה מאמין? שקלנו כבר להוציא ספר, כפי שהציעה חברתינו נטע, שכותרות תהיה: "מחולות ראשון לציון למנהטן: סיפור הצלחה".

פולן לא נבחר לצילומים בסופו של דבר, אבל ממשיך לזכות להערצה בניו יורק. מפאת גילו המבוגר וגודל המעמד, כשהגיע הקור הגדול החלטנו לרכוש לו מעיל מחויט. הלכנו לאחת החנויות המהודרות, trixie and peanut, שבה מחזיקים גם לק לכלבים, ומדדנו מספר ז'קטים. פומיי גילה חוסר התלהבות, אבל אנחנו התעקשנו. רכשנו מעיל בסכום של ארוחת ערב ויצאנו לקור. אבל פומיי סרב בתוקף ללבוש את המעיל. הוא הפך לנציב מלח כל פעם שהמעיל הולבש עליו ולא מש ממקומו. האם פופי מנסה לחזור לשורשיו? ומה טין טין היתה אומרת על כך?