Friday, August 31, 2012

ילדים, תזונה וחיטה


"אז אתה רוצה לבוא היום בערב?" שאלתי את בן זוגי על פגישת ההורים במשפחתון, הראשונה שנקרתה בדרכינו, בחשש שמא ישיב בחיוב. השנה בתנו בת השנתיים הולכת לגן בפעם הראשונה, וחששתי פן יבוא נרגן לפגישה ויעלה רעיונות שונים ומשונים מנבכי מוחו הקודח. לא מספיק שלבתי רגישויות רבות לאוכל, שבהן אצטרך לדון ארוכות עם הגננת? פחדתי שמא ידרוש מזון על טהרת האורגני והקמת קומפוסט בחצר, בין היתר. ידעתי שאין סיכוי שיכניסו בגן הקטן שינויים כה מרחיקי לכת, וחששתי שהדיונים בסוגיות אלה ילבו את עצבי, ואת עצבי הגננת, שמאוד מצאה חן בעיני. ברגע האחרון הוא הודיע לי שברצונו לבוא. נו, היית צריך להגיד לי קודם, הייתי מוצאת בייביסיטר, הודעתי לו, ומהרתי לצאת לדרך. 

הגננת ביקשה מכל הורה להציג את עצמו ולומר שני דברים על הילד או הילדה שלו. לרגע נבהלתי - מה אומר על עצמי? במיוחד לאחר שנתיים ללא עבודה מסודרת. ומה כדאי להגיד על בתי? מה יהיה אם אסמיק? הרגעתי את עצמי די מהר, וטפחתי לעצמי על השכם. אולי הטיפול הפסיכולוגי רב השנים בכל זאת עוזר?  סיפרתי בקצרה שבתי נכנסת למשפחתון לאחר שנתיים איתי בבית, ודילגתי על החלק של לספר על עצמי. במהרה החלה להתגלגל שיחה רבת משתתפים - שני זוגות, אמא שבאה בלי האבא, הגננת והעוזרת שלה, שבנה אף הוא יצטרף למשפחתון. לפתע לטשה אלי הגננת את עיניה. אוף, חשבתי שהיא כבר תעבור לאמא הבאה. נו, אז תספרי לנו. "מה, מה אני עושה?" קטעתי אותה באגרסיביות מתוחה. לא, לא, היא אמרה בתימהון, תספרי לנו שני דברים על הבת שלך. סיפרתי שהיא אוהבת מוסיקה, במיוחד אופרה, וחיות, והסבב המשיך.

במהרה התברר שכל הילדים אוהבים מוסיקה. ההורים הפליגו בשבחי ילדיהם, והתחלתי להביט בקוצר רוח לשעון. "הרגשנו שהיא מאוד חברותית ומחפשת אינטראקציות, ולכן החלטנו לשלוח אותה לגן", סיפרה אחת האמהות על תינוקתה בת החצי שנה. "אני מאוד חוששת מהפרידה, נוכל להגיע שנינו בשבוע הראשון?" אמרה זו שישבה לידי. הרגשתי שסבלנותי עומדת להתפקע, והתחלתי להצטער שבן זוגי לא הגיע איתי.  

בואו נעבור על הארוחות, עברה הגננת לנושא הבא. כשמשהו לא יסתדר תגידי לי, היא אמרה לי, אפרופו האלרגיות. יא אללה, למה היא מעלה את זה עכשיו? כולם הסתכלו עלי. לבת שלי יש פשוט קצת רגישויות לאוכל, הסברתי באגביות. וואו, איזה קשה, אמרה אחת האימהות באמפתיה. לללאא, הפטרתי. מה היא דוחפת את האף? נראה לי שכדאי שנדבר על זה אחר כך רק שתינו, יריתי לגננת, זה לא קשור לפורום הזה. סבבה, היא ענתה, קולטת את עצביי הרוטטים. 

כמה הורים הציעו לתת לילדים לחם מחיטה מלאה, המשיכה הגננת, מביטה בין היתר עלי. בשיחות המקדימות עימה הצעתי שהלחם והפסטה לא יהיו מלחם לבן. האמא שישבה לידי קבעה: "לחם מלא לא בריא להם". "מממממי אממממממר" סובבתי את ראשי לעברה בזעם.  "אני ביררתי" היא צייצה בשלווה. "אני אשאל את אבא שלי, הוא רופא ילדים," הציע אחד האבות בטון סמכותי. מה הקשר לרופא בכלל, חשבתי לעצמי, אבל מצאתי את עצמי אומרת, "אמא שלי רופאת ילדים, והיא מעולם לא אמרה לי משהו כזה". בת זוגו של הרופא, שתמכה ברעיון הלחם המלא, הציעה שבנה יביא עימו לגן את לחם השיפון מהבית. אבל כשהגננת התנגדה שלכל ילד יהיה לחם אחר, היא חזרה בה. "את יודעת מה", היא אמרה, "אני אשחרר את זה ובבית הוא יקבל את השיפון." "אולי נחפש בגוגל מה אומרים על זה", הציע אחד האבות, פרסומאי במקצועו. כעבור שנייה הוא העלה פיסת מידע והקריא אותה ברוב חשיבות: "קיבת הילדים היא רגישה ואינה יכולה לעכל לחם מלא". אוקיי, זינקה הגננת כמוצאת שלל, אז נשחרר את זה. מה היא גם קופצת עם הלשחרר את זה? עצביי איימו להתפוצץ אבל החלטתי לעזוב את המלחמה הזאת בינתיים עד שאפתור את עניין האלרגיות. בסתר לבי הבנתי גם את מניעיה של הגננת, שבוודאי היו לה עניינים חשובים יותר לעסוק בהם מאשר בסוג הלחם שילדי הגן יאכלו. ואולי בכלל הצייצנית יודעת משהו שאני לא על ילדים, תזונה, וחיטה?


בחזרה בבית, חיכיתי בקוצר רוח לספר לבן זוגי את חוויותיי. חשבתי בתערובת של פליאה, יאוש ותקווה על כך שכשהוא לא באיזור, אני תופסת באופן טבעי את עמדותיו, אותן עמדות אשר נגדן אני מטיפה לו בשצף קצץ כאשר אנו ביחד. בן זוגי נד בראשו בהבנה למשמע חוויותיי. תוך כדי שיטוט בגוגל, הוא הסביר שחיטה, מלאה או לא מלאה, אינה גרגיר בריא במיוחד, זאת בניגוד לשיפון, קינואה, כוסמין וכיוצא בזה. לא חשבתי בכלל על ההבדלים בין הגרגירים השונים, הודיתי. תסבירי את זה לגננת, הוא אמר לי, אני שולח לך כמה לינקים. תשלח לה אתה לינקים. בוא נפתור קודם את עניין האלרגיות, הצלחתי לענות, סרוחה על הספה. מה הקשר? הוא התחיל להקשות,  זה שני עניינים שונים. לחם לבן הוא כמו סוכר, אני לא מוכן שיתנו לה את זה שם. זה משמין את הילדים, זה אוביס, הוא התחיל להתעצבן. זה ממש לא בסדר מצידך.